שתיים בלילה, הצעקות של אמא מעירות אותי "אהוד, תביא מהר את
האוטו, יוני לא נושם!!"
אמא בכתה בכי היסטרי ובינתיים יוני התחיל לקבל גוון כחול.
אח שלי סובל מגידול בכליות, וכל הזבל שבגוף רק ממשיך להצטבר,
עד שהמצב שלו מגיע למצב של הלילה הזה. אמא לא הרשתה לי לבוא.
כל הלילה לא ישנתי, פחדתי ודאגתי- מה יקרה ליוני... בבוקר אמא
ואבא חזרו, שניהם מותשים, אבל... בלי יוני. פתאום עברה לי
צמרמורת בגוף "אמא... איפה יוני?"
"הוא נשאר בבית חולים, המצב שלו חמור..."
נרגעתי קצת, כבר פחדתי שלא הספקתי להיפרד ולהגיד לו כמה שאני
אוהבת אותו. יוני הקטן שלי... רק בן 10...
שאלתי את אמא מה קורה אתו, מתי הוא חוזר הביתה? אמא אמרה
שהרופא אמר שהסרטן התפתח מאוד ופגע כבר בשתי הכליות, וצריך
לכרות מהר ולמצוא תורם, לפני שיהיה מאוחר, ואז הזיהום יעבור גם
לדם, ואז...  אין דרך חזרה.
"נו, אז מה הבעיה? מתי אחת מכם תורם?"
"זה לא כל כך פשוט... נבדקנו... אנחנו לא מתאימים..."
"מה זאת אומרת לא מתאימים? אתם הרי ההורים שלו!!"
אמא לא הגיבה, ראיתי שקשה לה ושהיא השתדלה להיות חזקה ולא
לבכות. מאוחר יותר, היא ביקשה ממני לבוא לבית חולים אתה כדי
לבדוק אם אני מתאימה. איפשהו בתוך תוכי, קיוויתי שאני לא
אתאים... סבתא שלנו נפטרה לפני 3 שנים מסיבוכים בניתוח...
אחרי הבדיקה ישבתי על הספה הקטנה בבית החולים, וראיתי את הרופא
ניגש לאמא ומדבר אתה. אמא התחילה לבכות מרוב אושר ורצה אלי "את
מתאימה, את יכולה לתרום ליוני..."
פתאום נבהלתי, והתגובה הראשונית שלי הייתה לקום ולברוח משם,
תקף אותי הפחד, הבלבול, הגעגוע לסבתא... לא רוצה להיפרד מאמא
ואבא כבר עכשיו... חייב להיות עוד תורם... חייבים למצוא תורם
אחר... רצתי ורצתי, לא יודעת כבר לאן, עד שהתעוררתי אחרי כמה
ימים בשיחים שבפרדס שנמצא די רחוק מבית החולים. הרגשתי חלשה,
גיליתי פציעה לא חמורה בראש שלי... הלכתי הביתה, אולי העניינים
נרגעו קצת עם יוני, אולי מצאו תורם, אולי אמא ואבא דואגים
לי... הגעתי הביתה, אף אחד לא ענה... המקום הראשון שעלה לי
בראש הוא בית החולים... וכמה רגעים אחרי זה, מצאתי את עצמי שם,
עליתי לקומה של יוני, חדר 143... הנה יוני, הוא עוד פה והוא כל
כך רגוע ושליו, לא נראה עליו שהוא סובל...
אבל אז את השלווה הזו קטע הבכי של אמא ישבה בצד השני של
המיטה.
ניגשתי אליה "אמא... מה קרה?"
אמא הסתובבה אלי והעיפה לי סטירה.  "רוצחת" היא צעקה לי עד
שנעלמתי מהחדר.
רצתי הביתה, אולי אבא שם... אבל אף אחד לא היה שם... ישבתי על
הספה הקטנה בבית, פתאום הבנתי מה קרה, מה עשיתי? יוני מת
בגללי... אמא צודקת...
המילים האחרונות של יוני היו "אמא... תודה על שהיית אמא
שלי..."
לקחתי דף, היד שלי רועדת, וכתבתי "אמא... סליחה"
כמה סבל גרמתי להם, במילים במעשים, איך יכלתי... אבל זהו... הם
לא צריכים לסבול יותר, אלה היו המילים האחרונות שלי...
זכרתי שבמגירה בשידה ליד הצד של אבא, יש את האקדח הישן שלו
מהמשטרה...
יוני, אל תכעס עליי...עוד מעט אני אתך...