"את באמת רוצה לדעת את האמת?" הוא שאל אותי עם מבטו האוהב.
"באמת שכן", השבתי.
ישבנו, בחדר של רויטל, אני בחצאית מיני וגופיה שחורה והוא עם
מעיל העור השחור שלו. כולם רוקדים בסלון, אבל אנחנו יושבים אחד
מול השני, מעדיפים לדעת, במקום לשכוח בעזרת אלכוהול.
"ואת לא תעלבי?" הוא חזר ושאל.
"אני לא אעלב".
היחסים ביננו היו הפכפכים, לא מוגדרים, כמעט יצאנו פעמים רבות,
ותיעבנו אחד את השני בשאר הפעמים.
"את ממש מפגרת", הוא הטיח בי, "אבל לא במובן הרע, במובן שאת
פשוט טיפשה". נדהמתי, באתי להגיב, באתי לקלל, באתי ל...
שתקתי.
"מצד אחד, את מתלבשת עם בגדים שלא משאירים הרבה מקום למחשבה,
אבל מצד שני, את נרתעת, אפילו לחבק אותך אני לא יכול."
"זה לא ש... זה ממש לא ש..." גימגמתי, לא יכולתי.
"וזה לא רק את נעמה", הוא קטע אותי, "זה כל העולם ככה".
הוא קם "תגידי לי, נעמה, למה את לא מתלבשת ככה בבית?"
אם היו מודדים את הקשר שלנו במוניטור, הייתי בטוחה שהנקודה
הזאת הייתה ממוקמת בקו הכי נמוך למטה.
"אני לא מתלבשת ככה בשביל אנשים אחרים", ניסיתי להגן עצמי, כי
בחיי שזאת אחת מבין המריבות הכי שטותיות שהיו לנו.
"את יודעת שזה נכון, אז די, אני רק רוצה להעביר את המסר שלי,
כדי שבנות יפסיקו להיות כאלו צבועות". תראו אותו, פתאום נהפך
לי לקדוש מעונה, מצד אחד כל כך רציתי לקום וללכת, להשאיר אותו
עם התאוריות המפגרות שלו, לבד. אבל לא, אני לא אתן לו את תחושת
הניצחון.
"אתה באמת רוצה לדעת למה אני מתלבשת ככה? מתאפרת ככה?
אתה באמת רוצה לדעת למה רק בחוץ, ולא בבית?"
הוא התיישב, ועם החיוך המרשים שלו הביא לי את תחושת המחנק
בגרון. "כן, אני באמת שרוצה לדעת". הסתכלתי לו בעיניים,
ודיברתי בשקט: "כי בבית, כשאני לבושה כרגיל ומסתכלת במראה, אני
מרגישה כל כך חרא, כי אני רואה את עצמי האמיתית. אני רואה את
הנעמה, שאמא שלה גרה בירושלים, ואבא שלה ברמת השרון, והיא בכלל
בת"א.
אני רואה את הנעמה, שהרביצו לה כשהייתה קטנה, כדי שכבר תסתום.
אני רואה את הנעמה שפחדה לדבר, פחדה מאנשים, שפוחדת ממגע.
אני רואה את הנעמה שאין לה חבר, כי האישיות שלה כל כך מסריחה,
והילדות שלה הוכתמה בדם. אני רואה את הנעמה שלא עומדת בלוח
זמנים, ואין לה עתיד. אני רואה את הנעמה שרצתה לקפוץ מהמרפסת
כשהייתה בת 6, ועכשיו כשהיא בת 16, המצב לא כל כך שונה.
אז כן, בבית אני מרשה לעצמי לראות את זה.
אבל בחוץ, אני לא רוצה להיות אני. אני מתלבשת בחצאיות האלו
ובגופיות האלו, וכל מה שאני רואה צל שחור, וזה גורם לי להרגיש
כל כך מאושרת." נשמתי, רעדתי, דמעה התגלגלה במורד לחיי.
הוא קם מהכיסא וחיבק אותי.
אבל אני, אני נרתעתי.