כשאנשים בלחץ מירוצם לקניות, לבנק, לגראז', לפגישות...
ואני יושב לי בבית קפה מחכה לרעייתי -
מדוע המוזה לעיתים מתעוררת בי בבית-קפה?
מדוע?
אולי זו הארומה של פולי הקפה שחודרת זורמת בדמי?
אולי זה הזוג שמתחבק בחוץ כאילו מחוגי השעון נעצרו לעולם?
אולי מקריאת שיריו של לורקה ששירתו הגאונית משאירה אותי
ללא אויר, טעון כולי...
אולי מהלגיטימיות הלא-כתובה להביט כמו חוקר ב"מעבדת החיים"
לתוך מבטי האנשים, במבטים חטופים מבלי להתערב מדי לתוך
חייהם,
כשהם משוחחים ליד שולחן בקפה, או חולפים במדרכה למולו - כל אחד
"יומן מסע" חי מהלך עם אינספור סיפורי-מאבקים
טבועים בפניו.
לפעמים מביט בפנים של אדם מנסה לפענח את "דימוי החיה"
שפניו דומים לפניה , ולפעמים מחייך לעצמי אם
משהו צף בהכרתי...
אולי בגלל שבית-קפה מהווה "דלת נפתחת" בשבילי:
עוצר את קטר חיי במסילתי. פותח דלת יוצא ממנו לשבת ב"תחנה"
צופה מתבונן על מסעותיי במסילת חיי, כותב שיריי הגיגיי.
מנסה לפרוץ מנהרות אטומות בתוך הכרתי, להמריא מבעד פרצים
לתוך מרחבים נפתחים מאירים
לעוף לעוף לתוכם...
אולי זה מלהביט במבטי תינוקות מתוקים בעגלותיהם, רקיעי עיניהם
כשמי אביב מאירים, מתבוננים על העולם במבט כזה ראשוני, לא
מחולל, בוחן, להכירו
אולי זה מלראות אנשים פשוטים הנחבאים בתוך עצמם, כפנינה
בתחתיות ימים כדברי משוררנו ביאליק.
צנועי לכת, צנועי מעש, צנועי דיבור, נקיי-כפיים. נקיים מאינסוף
מסיכות שהנפש עוטה על הפנים... כן, גלוי מבטם.
נקיים משמחה לאיד, מערמומיות, מהטפל. תופסים את האמת ואת
האמיתי כמו האויר שהם נושמים; מכוונים מסילת חייהם לאורם עד
תביאם לשערי שמים, מבעדם...
מבקשת נפשי לספוג אהבה
אהבת אדם
טבעית
ניבטת בעיניהם
מתוך אוצר גנוז
בליבם
ואולי מלהזמין לי קפה-הפוך רותחחחחח שמגיע לרוב חם-פושר
ב"טעם הפוך"... נאלץ לבקש שיחממו מחדש, ואז שורפים אותו
עוד... לא יודעים לעשות "הפוך"
ואולי זה מלחכות לרעייתי שתופיע עם חיוכה המאיר, כשאני
משרבט לי הגיגיי
ואולי בגלל שבית-קפה מקום לשבת בצוותא לשוחח, לשיח לשיג לשוח
לספר, להתחלק להקשיב איש עם רעהו, לשפוך תהום כאבינו... לגלות
את צפונות ליבנו, אהבה חדשה... להבין לגלות לחפש אחד את השני
ואת עצמו
מהוויינו תוכניותינו, חלומותינו... משמעות קיומנו?! תכלית
חיינו?! כיסופינו לאמת, לאמיתי?!
זו האווירה שמעטרת אותך בבית הקפה, שספוגה בקפה -
זו האווירה שמעירה בי את המוזה ?! |
