השנה - אולי 1944 אולי לא
המיקום: חוף דדו בחיפה

דוברות מתקדמות לחוף בדממת מוות - רק רעש הגלים, המצליפים ללא
הרף בפלדה הקרה של הסירות הרעועות. קו החוף מתגלה באופק.
הדוברות נעצרות לפני החוף. הקפטן ממתין לפקודה. המפקד צועק:
"אוקיי חיילים - זהו זה! שאלוהים ישמור עליכם, נתראה בחוף".
הוא מסמן לקפטן בהנף יד - והדלתות נפתחות.

אלפי חיילים מסתערים לעבר החוף בשאגות אימה, רצים אל החוף
כאחוזי אמוק, מטורפים מפחד ואדרנלין . עכשיו הגלים הפכו להיות
בעיה של החיילים: על כל מטר שהם מתקדמים לעבר החוף בא גל וסוחף
אותם 3 מטר אחורה - אבל זה לא מרתיע אותם. אחרי הכל הם מרגישים
שעוד מעט הכל ייגמר - בכדור אחד מדוייק או אפילו תועה לעבר
הראש, עדיף לעבר הראש, זה הרבה פחות כואב מאשר לקבל כדור בלב
או בכבד ולדמם למוות.  בעודם מתקדמים לחוף הם ממתנים לשריקות
הכדורים ואש התופת שאמורה להיפתח עליהם - אבל היא לא מגיעה. אם
מקודם הם היו מלאי אדרנלין ופחד עכשיו הם רק מלאים בפחד.
החיילים מפסיקים את ההסתערות ומתקדמים בצעדים הססנים לעבר
החוף, הנשק מורם מעל הראש ומוכן לירי. הם מסתכלים כל אחד בפנים
של חברו, מחפשים תשובה לשקט הזה. לפעמים השקט יכול להטריף יותר
מכל פגז או רימון שמתפוצץ מטר ליד. עוד שני צעדים והם ידרכו על
החול הרך והאבנים הקטנות של החוף. הם עלו לחוף כולם בריאים
ושלמים. והשקט הזה, השקט הפסיכודלי הזה חודר להם למוח, לתוך
העצמות, לקנה של הרובה, כל חלל בגופם מתמלא בשקט הזה.
החיילים מתפרשים על החוף. כל אחד מביט מבעד לכוונת, מחפש מטרה
שלא קיימת - סיבה מספיק טובה כדי ללחוץ על ההדק ולהפר את השקט
הזה.  
לפתע מרחוק הם שומעים רחש שהופך לצעקות. הם דורכים את הנשק
ונעים לעבר הרעש. לפתע הצעקות הופכות לברורות: ארטיק-קרטיב!
טילון, שתייה קרה! ארטיק-קרטיב...
אחד הקצינים ירה באוויר. האיש הפסיק לצעוק והסתכל על החיילים
בעניים פעורות. הוא שאל אותם - מה עשיתם במים? אתם לא רואים את
הדגל השחור??? אתם מטורפים - דפוקים במוח אתם! הם עוזבים את
האיש וממשיכים לנוע בחוליות אסטרגיות על החול הזהוב - ואז שוב
צעקות:
"אתה עם הקסדה! שמאלה! יש לידך מערבולות. הלו הלו, אתם שם עם
הטנק, זה מקום לשחייה בלבד! תעופו משם!"
מפקד היחידה מסמן בשתי אצבעות לאחד החיילים, הוא לא מהסס לרגע,
שולף מחגרותו נרתיק עור ומוציא מתוכו כוונת טלסקופית. הוא
מתקין אותה על הרובה ומחפש תנוחת ירי נוחה. הוא מסתכל לעבר
המפקד, המפקד מהנהן בראשו. לחיצה על ההדק. נשמעת ירייה.
והצעקות פוסקות. מגאפון גדול נופל מהסוכה שלפני רגע עמד עליה
האיש וצעק, המגאפון נחבט בחול ומתרסק לחתיכות. החיילים מתקדמים
לאורך החוף...
שוב המפקד מסמן לעצור. אחד החיילים רץ לראש הטור. הוא רואה
נערה משתזפת על מגבת גדולה.
"תגידי", שואל החייל, כאן זה צרפת?
הנערה בוהה לעבר החייל באיטיות, מורידה את משקפיי השמש שלה
ועונה: לא חמודי, צרפת זה 30 מעלות צפון מפה. החייל חושב לרגע.
מחייך, "תודה", הוא אומר לה. הוא שב למפקדו. הם מסתודדים רחוק
משאר החיילים. לאחר התייעצות המפקד פונה לעבר החיילים: חיילים!
טעות בחוף, תחזרו לדוברות. כל החיילים רצים לתוך המים עם
הרובים מעל הראש. הפעם הם רגועים. הם מטפסים על הדוברות, כולם
רטובים. הדלת נסגרת, טרטור מנוע - והדוברה מסתובבת לכיוון אחר.
"אל תדאגו", אומר המפקד לחייליו, "בחוף הבא כבר יהיו יריות".