אני לא זוכרת מתי התחיל הטרנד של סדרות טלוויזיה העוסקות בנשים
בשנות השלושים לחייהן, רווקות.
רק לא מזמן חרדתי מהשאלות הבלתי נמנעות הנשאלות בארועים בהם
ישנם לפחות כמה זוגות מאושרים (או לא), "איך זה שאין לך חבר?",
היום רווקה כמעט מיד מתקשרת לאשת קריירה, שרק במקרה מקום
מגוריה הוא תל אביב ולא ניו יורק או לונדון.
אלי מקביל, סקס והעיר הגדולה, יומנה של בריג'יט ג'ונס וכמה
כתבות שמנסות להתחקות אחר אותם ספרים או רעיונות שעליהם
מבוססות אותן סדרות, עד מתי? (אני מקווה שלעולם לא יפסיקו...)
אני, אם תשאלו אותי, מעדיפה כמובן לצפות בסדרות האלה במין
תחושה של נוסטלגיה לימים שעברו, בהם הייתי רווקה, בעוד בן זוגי
מגחך על ההתמכרות הטפשית הזאת.
אני, אם תשאלו אותי, מעדיפה לחזור הביתה בחמש (וזה לא אומר
שאתחיל מיד בהכנות ארוחת הערב).
אני, אם תשאלו אותי, מעדיפה לא להיות רווקה.
נכון, אותן סדרות מקלות עלינו, הרווקות "המזדקנות" ונותנות לנו
לגיטימציה למה שהיה נראה בעבר כמישהי "שמשהו אצלה בטח לא
בסדר", אבל אופנה משתנה מהר מאד, מהר מידי מכדי לאפשר לנו
להספיק ולמצוא את אותו בן זוג שאותו אפשר למצוא רק באותן
סדרות.