מכבה מדליקה את האור. מכבה מדליקה. מכבה. מקשיבה לנשימות.
מדליקה סיגריה. שניות של אור המצת. כדור אש קטן מופיע במראה
בשאיפה גדולה.
מדליקה את המצת שוב. דברים נראים אחרת במראה מאשר במציאות,
דברים מתהפכים.
נשרפת האצבע, נכבה המצת. מדליקה נר ריחני, שאלוהים אולי יודע
מדוע נקנה.
מביטה בעיניים. איבוד האור אומר איבוד הצבע. אולי יותר טוב
ככה, עולם צבוע באדום ושחור. ואולי קצת פחד בפינות. אש
הגיהנום.
דמעה נוזלת מהדמות הזאת שבמראה, מעט מפתיע. דמעות הן תמיד
שקופות.
מעבירה יד בשיער השחור. מגיע כמעט עד הסנטר. לא מספיק ארוך
בשביל להסתיר. את הבושה?
את הפנים.
כדור האש קטן עכשיו במראה. אור הנר מאפיל עליו. אולי העשן יכסה
עכשיו דברים שקשה לראות.
בוחנת את הגוף העירום חלקית. משתדלת לא לשפוט את ההיא שבמראה.
כדור אש ורעמות עשן נוספות מהבהבים במראה לכמה שניות.
השביל של הדמעה נמחה. אבל דמעות, הן תמיד שקופות.
לובשת חולצה. מסדרת שיער.
שואפת שחור לבפנים, מחזיקה אותו רק רגע אחד- לפני שמשחררת אותו
לאוויר. נפטרת. נושמת.
זורקת את הסיגריה לאסלה.
מורידה מים. הרבה רעש לכסות את האשמה.
מדליקה מכבה את האור- רק פעם אחרונה. מבט אחרון באדום.
מדליקה את האור, העיניים לוטשות ברצפה.
מכבה את האור ויוצאת.

הנר נותר בוער.