נכנסתי לבסיס עם חיוך טמבלי רחב מרוח לי על כל הפרצוף ובירכתי
את כולם בבוקר טוב חם. מורן נכנסה למשרד שלי ראשונה " מה
נשמע"? היא זרקה. הממם... "מה נשמע"? איך עונים עלזה ? . הרי
היא אמרה את זה באופן סתמי כזה שזורקים תמיד "מה העניינים"?
"מה נשמע"? "מה קורה"? וכאלו שאומרים מתוך נימוס ולא מתוך דאגה
ואכפתיות.בהיתי בה בעיניים פעורות לרווחה קרוב לחמש דקות . אני
חייבת להודות שמהצד זה בוודאי היה נראה מאד מפחיד. דמיתי מאד
לצמח כי ישבתי בלי ניע ובהיתי בה עם העיניים הכחולות הגדולות
האלו שלי. זה לא שסתם התנתקתי מהעולם, ההפך הוא הנכון דווקא
רצו לי המון מחשבות בראש פשוט לא ידעתי מה לומר לה . התלבטתי
הרבה אם לספר לה על יוני ועל המוות שהוא עושה לי ועל זה שהוא
לא מדבר איתי כבר שבוע ואני שונאת אותו על זה או שסתם להגיד
בפשטות "הכל טוב , מה איתך"? מאד רציתי לשפוך את הלב בפני
מישהו כי המון דברים הטרידו אותי וידעתי שמורן היא אחת כזאת
שאוהבת להקשיב ולעזור לאחרים אבל מצד שני אימא שלי תמיד אומרת
לי שאני מקשקשת יותר מדי וצריכה ללמוד לסתום את הפה... ומאחר
ומורן לא הייתה באמת חברה טובה שלי לא הייתי בטוחה מה להגיד אז
שתקתי...
כנראה שהיא נורא נבהלה ממני כי היא רצה לקרוא לאלי. אלי , אלי
פשוט מותק הוא תמיד מצליח להצחיק אותי עם השטויות שלו. בהתחילה
הוא נכנס לחדר ושיחק איתי ב"משחק המבטים", אני ניצחתי. כשנמאס
לו מזה הוא התחיל לעשות לי כל מיני פרצופים טיפשיים כאלה שבד"כ
היו גוררים תגובה אבל כל העניין כבר נבנה מדי אז לא מצאתי
משהו מתחכם להגיד והעדפתי לשתוק. בגלל ששתקתי יותר מדי זמן גם
אלי התחיל קצת לדאוג. הוא רכן לעברי ושאל " הכל בסדר"?שוב לא
עניתי הפעם כי הסיטואציה נהייתה משעשעת . אלי המבוהל במקצת יצא
מהחדר והלך לקרוא לשרית (החברה הכי טובה שלי) . היא ניסתה לדבר
איתי גם כן אבל לא הקשבתי לה המשכתי לבהות בכולם , לא התחשק לי
לדבר איתם הייתי עסוקה מדי בלחשוב . חשבתי על המון דברים.
כשהתעוררתי מהחלום בהקיץ שלי שמתי לב שהמשרד הפצפון שלי התמלא
בכל חיילי היחידה שהריצו משפטים ריקים באוויר כודגמאת " היא
בסדר "? , "מה יש לה"? וכאלה ללא סוף. אבל אני המשכתי לבהות
במורן ולשתוק. ידעתי שכולם דואגים לי אבל לא הייתי בטוחה מה
להגיד , כולם ציפו למשהו גדול ולא יכולתי לחשוב על משהו שיספק
את הסחורה. מורן כבר איבדה את הצפון בשלב הזה והתחילה לצעוק "
מה את רוצה ממני?! משוגעת! תפסיקי להסתכל עלי ככה מה עשיתי
לך"?כנראה שהבהייה שלי בה מאד הטרידה אותה כי היא התחילה
לבכות וברחה מהחדר. כעבור כמה דקות הגיע אפילו מפקד היחידה ,
הוא פינה את כולם מהחדר והשאיר אותנו לבד. הוא הסתכל עלי בדאגה
אבהית שכזו ושאל "הכל בסדר"? אם לומר את האמת ממש נמאס לשמוע
את האלה הזאת שוב ושוב אבל הוא היה מפקד היחידה. בכלל אף פעם
לא ממש ידעתי מה להגיד לידו , במיוחד לא עכשיו עם כל הציפייה
הזאת שנבנתה . " לא משנה מה קרה את תמיד יכולה לפנות אלי , אני
כאן בשבילך". הוא אמר. ומה אני יכולתי כבר להגיד? שאני לא
יודעת מה להגיד? שהכל בסדר? חשבתי על משהו חכם במיוחד להגיד
אבל לא היה לי . פחדתי שהוא יחשוב שאני מטומטמת שעושה סצנות .
התלבטתי ארוכות בין כל המשפטים שרצו לי בראש אבל לא הצלחתי
לבחור באף אחד מהם וככה המשכתי לשבת החוסר תזוזה, מה גם
שהעיניים כאבו לי נורא אחרי הכל לא מצמתי כבר לשעה. בשלב כלשהו
הכל האפיר , השחיר והתחלף במחשבות ויזואליות שרצו לי בראש לא
ראיתי ולא שמעתי כלום רק חשבתי...
חשבתי על הכל עליי, על יוני הבן זונה הזה, על החברים שלי ,
ההורים שלי , הכלבלב המתוק שלי שיוני הדפקט דרס בטעות לפני
חודש ואז תפסה אותי המחשבה המטרידה של "מה עכשיו"?מה אני רוצה?
מה אני עושה? מה אני מחפשת בחיים האלו? מה אני רוצה מעצמי? למה
אני מצפה? למה אני מקווה? למה שואפת? על מה אני חולמת? כמה שזה
טיפשי לא הצלחתי למצוא תשובה הולמת לאף אחת מהשאלות הללו.
כשהתנערתי משטף המחשבות המעיקות שריצדו לי בראש וחוררו לי אותו
בנודניקיות פולנית הבחנתי שאני במקום זר. שכבתי המיטה ,
בבגדים לא שלי והייתי מחוברת לכל מיני מכשירים מוזרים ממש כמו
שרואים בטלוויזיה. בלי להזיז את הראש התחלתי לבחון את הסביבה
שלי.
ראיתי הרבה בלונים, פרחים, ברכות להחלמה מהירה ואז ראיתי
אותה... אימא שלי, אימא שלי בכתה ! ואז ראיתי גם את אבא שלי
הוא החזיק אותה חזק , חזק ובזווית העין שלו קלטתי דמעה מתעדת
ליפול. נבהלתי מאד כנראה שאיזה קרוב נמצא בבית חולים או מת .
אבא שלי אף פעם לא בוכה הוא מסוג הטיפוס הקשוח הזה שתמיד נראה
בשליטה ושום דבר לא ישבור אותו. אח"כ כבר שמתי לב שסבתא שלי
הייתה שם , גם היא בכתה.
למה כולם בוכים?! לא הצלחתי להבין. שמעתי את הרופא נכנס לא ממש
הקשבתי למה שהוא אמר. מהמעט שקלטתי הוא דיבר על איזה אחת
שנכנסה לתרדמת והצוות הרפואי עדין מנסה להבין מה קרה לה.
והמשיך לתהות בכל על איך בחורה רגילה לכל דבר ללא היסטוריה
רפואית סתם כך בבוקר רגיל נכנסה לתרדמת. אולי היא הייתה צריכה
קצת זמן לחשוב והייתה צריכה הפסקה התבדחתי לעצמי ...
כשהוא התחיל דיבר על איזה משלחת מחו"ל שמגיעה לחקור את הנושא
כבר השתעממתי ואיבדתי אותו לא לפני שראיתי שהוא מחתים את
ההורים שלי על טפסים ואישורים רבים. לא ממש הבנתי את כל העניין
כנראה כי לא עניין אותי מספיק לנסות להבין היו לי דברים אחרים
להטריד את עצמי בהם.
הסביבה שוב הפסיקה לעניין אותי ולאט לאט הרגשתי איך העיניים
שלי נעצמות ושוב חזרתי למחשבות שלי. חשבתי על המון דברים ,
במיוחד חשבתי על מה שאני רוצה לעשות עכשיו שעוד מעט אני
משתחררת , על איך יראו החיים שלי, מה אני אעשה בהם , לאן אני
אסע ואולי בכלל על להיאבד בהודו ולאמץ שם איזו גישה חדשה לחיים
טובים יותר...? ככל שחשבתי יותר נשאבתי יותר לתוך המחשבות שלי
ובאיזשהו שלב איבדתי שליטה ולא הצלחתי לעכל את כל זרם המחשבות
והרעיונות שרצו לי בראש בקצב מסחרר. זה היה כאילו לקחתי טריפ
רע ללא אפשרות לצאת ממנו , אפילו הבכי של אימא שלי נמוג לאיטו
.. לא שמעתי יותר כלום , לא ראית יותר כלום הכל השחיר והפך
לסרט פסיכודלי מצויר שהוקרן בתודעה שלי....
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.