החיים האלה היו סיוט מהרגע שהתחילו, ונגמרו בסוף רע, אין בו
בכלל טוב, רק בדידות נפשית, רק הלוואי שגם פיזית.

הגעתי לארץ לפניי שנתיים אחרי שראיתי מודעה בעיתון שבה ראיתי
סיכוי להרוויח כסף טוב בחו"ל ולחזור לרוסיה עם כסף ולחיות כמו
שצריך, עם כסף וקצת שקט.
הגעתי לרחוב ולוביה ונכנסתי לסמטה צרה, עליתי במדרגות והגעתי
ל"ולוביה 21, דירה 5" כמו שהיה כתוב בהודעה.

דפקתי בדלת ואחרי רק כמה דפיקות הדלת נפתחה ושם עמד לו גבר
נמוך ומוצק, הסתכל עליי ושאל אם באתי לעבודה, אמרתי לו שכן
והוא הכניס אותי, הוריד לי את המעיל באדיבות ושם אותו על המתלה
ליד הדלת, ומזג לי גם כוס מים נקיים וקרים לכוס שעל שולחן
הזכוכית המעוטר שהיה שם.
מהחדר שליד הגיע גבר אחר, גבוה ורזה, שחום משהו, לא נראה כאילו
מהאזור ושאל אותי ברוסית משובשת אם אני רוצה לבוא לישראל לעבוד
כנערת שעשועים.
הוא התחיל להרצות לי על איך שישתלם לי כי השוק דורש נערות
ליווי זרות, שזה יותר אקזוטי, יותר מושך, והשכר גבוהה, אז
הסכמתי.

כתבתי מכתב לאימא ואחי הקטן שאני עוזבת את רוסיה לכמה חודשים,
ושאני אחזור אחרי שארוויח כסף כי התיאשתי מהמצב פה, זה היה
מכתב ממש ארוך, זה היה צריך להיות, זה הרי מכתב פרידה, אמרתי
לה לא לדאוג, שהכל יהיה בסדר.

עליתי על מטוס, אבל עדיין לא אמרו לי איפה ננחת, באמצע הדרך
כשהיינו מעל הים השחור אמר לי האיש הגבוה שליווה אותי כבר
מההתחלה שננחת תחילה במצריים, שאלתי אותו למה והוא אמר לי
שישראל לא תיתן לי להיכנס כי אני לא יהודיה, אז צריך להבריח
אותי פנימה, וכך היה.

נחתנו בקהיר... החום היה נורא... פשוט בלתי אפשר לחיות בחום
אימים שכזה, ואמרו לי שזה רגיל באזור הזה, המצרים התייחסו אליי
יפה, והסיעו אותי לגבול ישראל-מצריים, ואמרו לי שהמלווה שלי
יחכה לי בצד השני של הגבול.

בחום הצורב יצאנו מהמכונית המעופשת והמעלה עשן וצעדנו אל עבר
מבנה קטן במדבר, כשמעלינו השמש כואבת וצורמת.
נכנסנו לתוכו, ושם היתה אישה ערביה, שונה מהאחרות שראיתי
במצרים, היא היתה לבושה שחור, וכך גם הגברים שהיו מאחוריה, רק
שחור, הם נתנו לי תה ודיברו אבל לא הבנתי מה הם אמרו, ואז
המלווה המצרי שלי אמר לי שאנחנו הולכים לחצות את הגבול לישראל
דרך מנהרה סודית וכשנצא עלינו לשמור על פרופיל נמוך, דווקא
אהבתי את תחושת ההרפתקה של כל זה.
הגחנו מן המנהרה אל תוך מפעל תרנגולות, אל תוך המקרר שלו, זה
היה מסריח כל כך, מלא בבשר ישן שהעלה עובש ירוק וכחול ושלל
צבעים אחרים לא מזוהים, אבל הקור... זה הזכיר לי את הבית, שכבר
התחלתי להתגעגע, לפחות היה קר.

ביום שלמחרת עדיין במדבר היינו באוהל, ושוב הגישו לי תה חם
ומר, ולא הבנתי למה כי היה כל כך חם, ביקשתי מהם מים קרים אבל
לא הבינו מה אמרתי להם, המארחים הנדיבים שלי.
אז בצהריים הגיעה מכונית פאר, צהובה ונוצצת של אותו אחד עם
הרוסית המשובשת, אמר לי לעלות למכונית ושנגיע לתל-אביב, שם
אוכל להתחיל לעבוד במועדונים הכי נחשבים באזור.
נסענו ופני השטח השתנו כל כך מהר... שניה אחת מדבר ושניה אחר
כך ירוק, ואז ערים...

"בואי, בינתיים תעלי לדירה שלי, מחר אני אראה לך את העיר,
תוכלי להתאקלם פה, ונראה מה יהיה" אמר האיש השחום משהו, כל
שניה שהוא לא דיבר הוא סידר את השיער שלו, שהיה טבול בג'ל והיה
לו שיער חלק מסורק לאחור, כל הזמן, באובססיביות.

בבוקר שאחרי טיילנו קצת על הטיילת מול הים, נוף יפה למדי, אבל
עדיין חם מדי, הוא נתן לי בגדים קצרים ללבוש, שגם לזה לא ממש
הייתי רגילה, אבל אהבתי את המבט שאנשים נעצו בי ברחוב, על הגוף
שלי, הפנים שלי, השיער הגולש... ידעתי שלקבל עבודה כאן זה יהיה
דבר קל... אולי... קל מדי.

אז בסוף היום הגענו לסמטה אחת ועלינו במדרגות לרחוב שאת שמו לא
יכלתי לבטא, הגענו ושם פגשו את פני שני אנשים, שחומים עוד
יותר, עם יותר ג'ל ושיער קוצים ומשקפי שמש, האחד בחליפה שחורה
ומהודרת והשני... במעין סוודר פלסטי כתום ומכנסיים קצרים.

הם דיברו שוב בשפה שלא הבנתי, הפעם עברית. הצביעו עליי כל
הזמן, על החזה שלי, על הרגליים שלי, על הגב שלי, האחד אמר לי
להוריד את החולצה, ככה אמר המלווה שלי, והם התרשמו דווקא
לטובה, את זה יכלתי להרגיש, אז הם התחילו לריב, התחילו לצעוק,
המלווה החזיק את הארנק שלו ונפנף אותו באוויר והראה שהוא כמעט
ריק, שני האנשים האחרים הסתכלו שניה עליו, ואז החליפו ביניהם
מבטים קצרים, אז האיש בחליפה רשם לו צ'ק עם הרבה ספרות ונתן
אותו למלווה בכעס, הם לחצו ידיים.
המלווה שלי בא אלי ואמר לי שעכשיו הוא כבר לא ילווה אותי ושאני
אהיה עם שני האנשים החדשים האלה, שמעכשיו אני תלויה בהם ופה
אני אגור, נישק אותי בלחי, ולפני שהלך לו ממני, אחז לי ומישש
את החזה שלי, זה היה ממש דוחה, ממש דרך להיפרד...
אז הנה עמדתי לי מול שניהם, מבטים קצרים ושקט מורט עצבים, לא
היה צליל בחדר, אז האיש הצעיר יותר, זה בכתום, נתן מבט לאיש
השני עם הראש ועיניו היו מכוונות עליי, עוד כמה מבטים כאלה ואז
האיש בחליפה קלט את מבטיו של השני, אז הוא הוריד את החליפה
שלו, את החגורה שלו, התקדם עליי ודיבר אליי ברכות, ליטף את
הראש שלי, בסדר, זה היה נעים, טוב היה לדעת שלמישהו בכלל אכפת
ממני פה, לפחות ככה חשבתי.
אחרי זה החל ללטף את החזה שלי, התמקד שם הרבה זמן, והצעיר
הסתכל במבט קר מבעד למשקפי השמש שלו, אז הוא לקח אותי לחדר
שלו, האור נשאר סגור, הוא דחף אותי בכוח למיטה שלו, בכל צד היו
מאפרות מסריחות מעשן והמיטה גם היתה מלוכלכת, הוא הפשיט אותי,
ובסוף אנס אותי, לפני שגמר הוא גם הספיק להכות אותי ולהשאיר לי
סימנים כחולים בכל מקום, זה היה נורא, אני בכלל לא הבנתי למה
כל זה קרה, וגם עדיין לא הבנתי.

ביום שלמחרת, בשש לפנות בוקר, הדלת צלצלה, ונפתחה, והאיש
בחליפה, עכשיו בגופיה לבנה שמתחתיה גורמט זהב וכרס עגלגלה,
הכניס את האיש, זה היה איש עסקים, נראה מכובד.
האיש עסקים הוריד את החליפה שלו ונכנס לחדר שישנתי בו, נתן
לאיש כמה שטרות וסגר מאחוריו את הדלת.
אותו דבר האיש שבא אחריו
והאיש שבא אחריו
והאיש שבא אחריו
והאיש שבא אחריו
עד הערב...
יצאתי מהחדר מותשת, מושפלת, כואבת ומיוסרת, שאלתי מה עם הכסף
באנגלית שבקושי ידעתי והוא ענה לי עם אגרוף באף שדימם לי אחר
כך במשך כמה דקות ארוכות.

עברו שבועות
וכל הזמן אותה שיגרה
עד שהגיע השוטר


נכנס לבית במדים וראיתי את הבפנים של שני האנשים פחד ובהלה,
סוף סוף הם יקבלו את מה שמגיע להם! ייחלתי להם שילכו לכלא,
שיירקבו שם, שימותו וישרפו בגהינום, שישו יצלוב אותם על מה שהם
עשו לי.
השוטר ראה אותי וצעק עליהם, הם צעקו עליו, והוא הוציא את האלה
שלו ואחז באקדח שלו שעדיין היה בנרתיק, אחר כך הצעקות דעכו,
והם החלו לשוחח, הם הצביעו עליי, והאיש בחליפה החל לחייך,
הצביע עלי, ואז השוטר בא אלי, הוריד את המדים שלו, והוריד את
הבגדים שלי, ואנס אותי.

השוטר, אותו שוטר, מצא אותי ביום שאחרי באותה דירה עם הורידים
חתוכים באמבט מלא דם.
הדירה כבר מזמן היתה נטושה...