גם לשעמום אפשר להתמכר, אגב בהיות. הצורך להגיד הכול בלי להגיד
כלום, ע"ע אתגר קרת, למלא את כל הדף בצבע בלי לצייר שום דבר,
שייך לדור שלנו, או שהכול היה תמיד ואנחנו מספחים לעצמנו
חשיבות וקוי אופי מתוך עיוורון? שירים של נתן יונתן. "שיעור
בספרות" ואני קורא על התלמידה יסמין, שלא מנקדת שירים וכותבת
בצד ימין של הדף (ששייך למורה). המחשבות שלי מתחילות לנדוד,
אני שומע מה שאת שומעת ולא נהנה, אני מדבר איתך ולא נהנה, אם
יש איזשהו מוטיב חוזר (מוחק את המזויין) זה שאני לא נהנה. ובכל
זאת, הכי קרוב למכתב אהבה.
ואפשר לומר שברור לי שאני הייתי הכי טוב בשבילך (אף על פי שגם
לי לא ברורה מתכונת האני בשבילך) ללא שחצנות? או יותר גרוע,
אובססיביות.
ולמרות הכול, כן, הייתי הכי טוב בשבילך. אבל אולי לא תמיד הכי
טוב לך מה שהכי טוב (אני נוטל חלק במשחקי מילים ירודים כחלק
משמירה על המבנה שנוצר בפרק. כחלק מפס התרבות שנידון ולא
כמגמה, השם ירחם).
וזה הכי קרוב למכתב אהבה (ספק סימן שאלה), כותרת ובוודאי שכזאת
לפני שהטקטס גמור מחייבת מדי, מכניסה "וזה הכי קרוב למכתב
אהבה?" לתודעה כול כמה שורות מזויינות. כן, זה הכי קרוב ויהיה
בירות באמצע אם רק ארצה.
אטייל לי לבד לאנדלוסיה, אברך מקומיות לשלום ואנצל את כאריזמת
התייר שלי בנוסף לזאת הכללית כדי להשכיב אותם על יצועי מיטת
הברזל שלי, מזיע ונאנק מחמת חום יולי והתלהבותם הבוסרית,
אינקוויזציה או לא אינקוויזיציה? וכשאחייך לעצמי יחייכו הן
בחזרה, לא מודעות לעושר ההיסטורי שמאחורי, או שאומר להם ובעצם
בוודאי שלא.
בוודאי יש סיבות מחורבנות לכפיות שמתכופפות, לקוים כחולים,
להגבלות מהירות. אך אני בחיפוש אחר מקומות לבטא בהם זעם, שכן
זעם מצעיד קדימה, מנתב בינות לא נעים לי/אבל צריך להתחשב/הוא
יכול להיפגע ושאר התחסדויות, חוסך מסעות לחיפוש עצמי וחסר לי,
חסר לי אף יותר מיסמין
שחולקת איתו את ההגדרה דברים שהכי לא נעימים לי. הזעם משתמש
במנוף הלא-נעים כדי להתפתח לעומת יסמין, שסתם נעים לי שלא נעים
לי איתה (שמירה על המבנה, אך ורק שמירה על המבנה).
ובכן, יותר מדי סוגריים, אני חושב לעצמי ומוחק זוג, פחות מדי
סיכויים לזכות בסופשבוע באילת ובהחלט פחות מדי נשים לקחת לשם.
וכמו משה אופיר בספרו, אני שונא את בעל המכולת שמוכר לה חלב
ולחם, גבר ששורק אחריה באקראי, פקיד דואר שמסביר לה פנים ונהג
מונית שמוכן להסיעה. אינני יכול להשלים גם עם היחס שהיא מקבלת
מהטבע. אני שונא את האביב המזריח עליה שמש ענוגה, ואת הסתיו
הצובט ברומנטיות את ליבה. כלב שמכשכש בזנבו לעומתה נמנה גם הוא
על אויבי, וכמוהו מחירי מוצרים מוזלים שמקילים עליה את קנייתם.
אין צורך להסביר את קורת הרוח שנגרמת לי, או אם לדייק את הסבל
שנמנע ממני לו היו עונים להודעתה, או אם יצירותיה האחרונות היו
יותר מבינוניות-ריפשיות. קשה להאמין אבל נדמה כי במערכה זו
בינתיים עולה בידי לנצח. משה אופיר בעירום מאחור על עטיפת ספרו
רומז לי: הכל אפשרי, או שהוא מוצא את זה מצחיק? ובעצם, אי-שקט
מנסר בי, מסופקני אם יש סיבות לכל דבר. ורק אחרי שנזכר שבעצם
רשמתי סיבות מחורבנות ולא סתם סיבות, שהרי סיבות באמת אין
להכול, אולם סיבות מחורבנות בוודאי ובוודאי שיש, אני נרגע
ומסיים ונפנה לעמל יומי.          
       
"אחותי רחל, כמה נוכל יכול זה המשורר להיות, עד מתי יותר
(במקור בלי ה-ו) לו במילים לכזב?" עד עולם אני מניח.