עדי ישב ליד הדלת וביקשו ממנו לזוז והוא לא הסכים, אז קמתי
והלכתי להרים אותו ורציתי לשים אותו באולם משחקים ופתאום
הרגשתי שאני נתקלת במשהו וראיתי את נועם נופלת אחורה על הגב
ועל הראש ומתחילה לבכות בקולי קולות!
רציתי להוריד את עדי ולהרים את נועם אבל לאה הקדימה אותי ורצה
אליה והרימה אותה ונועם בכתה ובכתה ואז לאה נתנה לה מים והיא
נרגעה.
נורא נבהלתי כי זה היה בגללי אבל אחרי איזה חמש דקות המשכתי
כרגיל ושכחתי מזה.

היום שלי נמשך כרגיל ובערב ישבתי עם אמא שלי לאכול ארוחת ערב
ואז היה טלפון, אני עניתי ופתאום אני שומעת את לאה, לאה המטפלת
והיא אמרה לי שנועם הגיעה הביתה והתחילה להקיא, וההורים שלה
לקחו אותה למיון, אז נורא נבהלתי! היא אמרה שהיא לא יודעת מה
יש לה אבל היא צריכה תיאור מדויק של למה שקרה כי הרופאים במיון
צריכים לדעת. כל הערב דאגתי לה. אומנם התנהגתי כרגיל, ראיתי
טלויזיה, הייתי במחשב, אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי....
הרגשתי כל כך רע! כבר התחלתי לדמיין איך מתקשרים אליי ואומרים
שהיא מתה, או שמתקשרים ואומרים שהיא משותקת לכל החיים, או שיש
לה פגם במוח, כבר התחלתי  לדמיין את עצמי זורקת את כל הדברים
שיש לי בחדר ומתחילה ללכת רק עם שחור, התחלתי לדמיין את עצמי
מרגישה רגשי אשמה כל החיים ולא יוצאת מזה, התחלתי לדמיין את
עצמי מתרחקת מכל האנשים היקרים לי והופכת להיות מין חידה כזו,
דמיינתי את החיים שלי כגמורים, דמיינתי את פנינה אומרת לי שאני
לא יכולה יותר לעבוד בגני ילדים, דמיינתי את עצמי כבנאדם פסימי
וסגור כתוצאה ממה שקרה לנועם, הייתי בטוחה שזה רציני, ושנהרסו
לי החיים.
יש לי דימיון די פורה ולא ידעתי מה לחשוב באותו רגע.

יום אחרי זה הגעתי שוב לגן והדסה (מטפלת אחרת שעובדת בגן) אמרה
לי שיש לילדה זעזוע מוח ושהיא בהשגחה כמה ימים. ושוב נורא
נבהלתי ולא ידעתי מה לחשוב, והרגשתי כל כך אשמה, זה היה ממש
נורא! כל הזמן חשבתי על זה.....

המקרה קרה ביום חמישי וביום רביעי שאחרי זה אני עבדתי באותו גן
ודיברתי עם לאה ושאלתי אותה מה שלומה, לאה סיפרה לי שנועם באה
לגן כבר ביום ראשון ושלא היה לה כלום בצילומים, וגם לא היה לה
זעזוע מוח, זה הכל היה אי הבנה,
זה בסך הכל היה וירוס!
בגלל זה היא הקיאה.....

ועכשיו אני אסביר את כל הסיפור:
זה סיפור אמיתי. אני גרה בקיבוץ ובקיבוץ שלנו כל הילדים מכתה
ז' עד כתה יב' חייבים לתת שלושה שבועות עבודה מהחופש. באותו
יום עבדתי בגן/פעוטון של ילדים בני שנה או שנה וחצי. עדי
מתחילת הסיפור הוא אחד הילדים בגן, וההורים כבר התחילו לבוא
לקחת את הילדים הביתה ועדי ישב ליד הדלת ולא הסכים לזוז אז
קמתי והרמתי אותו!
לאה היא המטפלת שעבדה איתי באותו זמן.
ופנינה היא זאת שמסדרת את העבודה!

אני מקווה שעכשיו הכל ברור ומי שדואג לילדה: היא בסדר גמור!
היא חזרה לחייך ולהיות ילדה מקסימה והכל חזר על מקומו בשלום!