צדקתי.
חששותיי התאמתו.
נשארתי לבד.
אמרת שאתה לא מרגיש מה שהיית אמור וקיווית להרגיש אחרי חודשיים
וחצי ביחד.
נכון, תמיד אמרת שכיף לך להיות איתי ולדבר איתי.
אבל לא אמרת לי שאתה אוהב.
אני כן, אמרתי לך כי זה מה שהרגשתי.
התגובה שבאה ממך הייתה: "אני לא אומר אם אני לא בטוח ב-200%".
כנראה שבכלל לא היית בטוח.
כל הפעמים שהיינו לבד שרויים על המיטה באינטימיות, כל הנשיקות,
הליטופים, המבטים, העונג שהענקת לי ואני לך.
כל זה היה אמת מכיווני, ומכיוונך?
הרגשת מחויב בגלל שהיינו יחד?
מצאתי חן בעינייך בהתחלה והתחברנו, ואז מה קרה?
חיכית להרגיש אלי משהו שלא הגיע?
אם כן, למה לא סיפרת לי? למה משכת את זה עד עכשיו?
למה לא ניסית לגרום לזה לקרות?
למה השארת אותי באשליות למרות שידעתי שאתה לא אוהב (וקיוויתי
שמתישהו כן תאהב)?
למה אתה לא יכול לדבר על מה שאתה מרגיש? על מה שמתרחש אצלך
בפנים?
אתה הרי יודע שתוכל לפנות אלי בכל מצב ובכל זמן.
כן, גם עכשיו, גם כשאנחנו כבר לא זוג.
נכון, אז החלטנו להישאר ידידים כי לשנינו כיף ביחד.
אבל אני רוצה לדעת מה קרה בתקופה שכן היינו ביחד: על מה חשבת,
מה הרגשת ומה באמת התחולל לך בפנים באזור שבין הצלעות מתחת
לעצם החזה?
אני יודעת שאולי לא תענה על כל השאלות הבלתי פתורות האלה
שמתרוצצות לי בראש כבר יומיים, ורק עכשיו אני מעלה אותן על
הדף.
אבל אני מקווה שכן, ואם אפשר אז תפרט.
יש לי את הזכות המלאה לדעת מה קרה שם.
בעיקר עכשיו כשכואב.
האם גם לך כואב? בכלל מזיזה לך העובדה שאני לא אהיה שם יותר
באותה הצורה?
אתה יודע שאני אוהבת אותך וייקח לזה זמן לעבור.
אבל החוויות, הזיכרונות, והדברים הטובים שקרו בגללך ישארו אצלי
לתמיד.
מקווה שגם אצלך, שתשמור לי חלק קטנטן בלב כמו שאני אשמור
בשבילך.
בכל מקרה, אתה יודע שאני פה.
אתה תמיד יכול לדבר, להתקשר או אפילו לקפוץ אם אתה באזור.
לא משנה מה קרה, תודה על אותה תקופה יפה ותודה על שהיית אתה!