[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








  בזמן האחרון שמתי לב שהסימנייה של הספר שאני קורא משנה את
מקומה באקראיות. נתקלתי בזה גם בעבר, בספרים אחרים, אבל הספר
הזה מחשיד יותר מהשאר. לא משנה איפה אני מפסיק לקרוא, כשאני
פותח את הספר במקום של הסימנייה, אני מגיע לעמוד אחר לגמרי.
  כמובן שהתחלתי להאשים את עצמי. אולי אני מפוזר, ואני לא שם
לב איפה אני תוקע את הסימנייה. אולי אני שם אותה עמוד קודם
תמיד, בהיסח הדעת. אבל בגלל שהיא לא תמיד נמצאת עמוד קודם,
ההשערה הזו קצת קלושה. עדיין, הנחתי שיכול להיות שאני לא שם לב
לסימנייה שלי. אבל אני הרי ידוע בתור גאון עולמי, אני נחשב לרב
אומן בינלאומי בקריאת ספרים, מילונים, עיתונים, אנציקלופדיות,
מגזינים, כתבי עת, אלבומי תמונות, לכסיקונים, ספרי כיס, יומני
בית ספר, לוחות שנה, כתובות קעקע, ציורי קיר, כתובות אש,
גרפיטי שאומר "דימה" על קירות בשכונה, תאריכי תפוגה על המכסה
של הקוטג', פליירים של סופרפארם ותיקון תריסים, ספרי בישול,
כתוביות בתחתית של סרטים ישראליים, מספרי פקס של הצבא, ספרי
תורה, אתרי אינטרנט פסולים, הוראות הפעלה של וידאו, מחברות בית
ספר, תעודות הוקרה מטעם וועדי עובדים, חיבורים בהבעה, הוראות
שימוש של קרם הגנה מפני נזקי השמש והקרינה, והאותיות הקטנות על
השטרות של הכסף, ובאחד מהתחומים האלה, לא זוכר איזה, יש לי
אפילו תואר רשמי מאוניברסיטת הצמיגים של משה, תואר שמכובד
בשלוש מדינות בעולם, ביניהם אלג'יריה, הרפובליקה הדומיניקנית
ואזור. המסקנה הנובעת מכך היא, כך אני מסיק באמצעות היקשים
לוגיים מורכבים ביותר, שאני מוכשר מספיק בשביל להכניס סימנייה
לאיפה שהאצבע שלי לפני שאני סוגר את הספר. או כך חשבתי.
  לאחר שנפסלה אפשרות ההאשמה העצמית, עלה במוחי הרעיון התמוה
שאולי מישהו קורא, במקביל אליי, את אותו ספר. הרעיון הזה
שערורייתי במיוחד, כיוון שהוא רומז שמישהו מבני המשפחה שלי
יודע לקרוא. תוך כדי כבישת זעמי על אותו רעיון מעליב, הבנתי
שהדבר ייתכן, בגלל שמדי פעם אני רואה דואר מונח על השולחן
במטבח. אני לא חושב שמישהו קורא את זה, זה בכל זאת דואר, אבל
עדיין, יש מישהו במשפחה שמסוגל לקרוא את השם משפחה שלנו על
התיבת דואר בחוץ לפני שהוא מוציא את הדואר.
  בעצבנות-מה פניתי לאחותי, שסיימה את בית הספר לפני מספר
שנים, וייתכן שהיא למדה שם קרוא וכתוב, למרות שלא הייתי סומך
על זה. יש לזכור, שעבר מספר לא קטן של שנים מאז, וייתכן
שהמיומנויות האלה קצת נחלשו אצלה. צריך לברר בצורה עדינה אם
היא זו שקוראת בספר שלי, ומנצלת את הסימנייה שלי, ברוב חוצפתה,
לצרכיה האישיים, ואם היא יודעת לקרוא בכלל. רצוי לא להסיק
מסקנות חפוזות, ולגשת לעניין בצורה מכובדת. בכל זאת, זו עדיין
משפחה, למרות שזו משפחה גונבת שחודרת לתוך צנעת הפרט ומבטלת את
כל כללי הרכוש כאילו אנחנו בברית המועצות ואבא שלי הק.ג.ב. (יש
לו כלי נשק ועינויים במקומות אטרקטיביים בבית).
  "אמן תמותי, יא זונה בת זונה", אמרתי כשנכנסתי לחדר של
אחותי באלגנטיות.
  "מה אמרת?" היא שאלה בתמיהה. צריך להסביר להם כל דבר
פעמיים, לאנאלפביתים האלה. והיא עוד לא ירשה את הגנים הרוסיים
של המשפחה.
  "אמרתי שאת חתיכת נבלה מסריחה, ואמן שעיט יחרבן לך על
הסיטרואן הלבנה", הבהרתי את עצמי בעדינות.
  "מה הבעיה שלך?" אחותי העבריינית שאלה.
  "אל תשחקי אותה לא מבינה. אני יודע שאת קוראת לי בספר.",
נכנסתי ללוק הקשוח.
  "איזה ספר?", היא שאלה. מנסה להיתמם לי פה, הפושעת. לא ילך
לה, אני את הסרטים ששואלים בהם 'איזה ספר' כבר קראתי. או
ראיתי. זה נורא מבלבל, כל הניסוחים האלה. אני חושב שאני אעבור
לפנטומימה בהמשך השיחה.
  אחרי ששיחקתי עם אחותי במין חידון תנועות, בביצוע גאוני
להחריד שלי, היא הביטה בי במבט תמה במיוחד. בתגובה היא ביצעה
חידון תנועות משל עצמה, שכוון לפנים שלי. הייתי בדיוק בדרך
להבין את המילה השלישית כשהמשקפיים שלי נשברו, ומשם הכל נהיה
מסובך יותר. אני חושב שאני אניח לאחותי קצת בעניין הזה
בינתיים. אני יכול להחזיר, אבל אני לא בנאדם מגעיל. בכל זאת,
משפחה. חתיכת זבל מסריח, אבל משפחה.
  לאבא שלי יש, כזכור, מספר כלי נשק, ולכן ויתרתי לו על השלב
הראשון בחקירה.
  נותרה אמא שלי. חמודה, האמא הזו. מדברת לפעמים על כל מיני
דברים, אבל זה קורה גם לטובים שבינינו. אמא שלי לא נוטה לקרוא
ספרים, בדרך כלל, ואני לא חושב שהיא תקרא את הספר שלי, גם בגלל
שהוא שלי, וגם בגלל שהוא ספר. אבל זה לא מוציא אותה מרשימת
החשודים. ניגשתי אליה באחד הרגעים בו היא קראה עיתון בנחת.
  "את יכולה להסיע אותי היום בערב לאנשהו?" פתחתי בשיחה. היא
לא הגיבה. חזרתי על השאלה שלי, הפעם מקרוב יותר, בעודי קורא את
הכתבה הלא מעניינת מבעד לכתף של אמא שלי.
  "מתי?" היא שאלה, והזיזה את הראש מהעיתון לשנייה.
  "בערב כזה. אחר כך", עניתי באדישות. לא הכנתי את עצמי למצב
כזה. מי ידע שהיא תענה? נוצרות הרבה בעיות מוסריות מדברים
כאלה.
  "לאן?" היא שאלה, והפעם הסתכלה עליי. הרגשתי שאני נלחץ
קצת.
  "אמא, תגידי, מי מזיז לי את הסימניה בספר?", ניגשתי
לעניין.
  "איזה סימנייה?" היא הביטה בפליאה.
  "שבספר", עניתי, רגיל שהשיחות שלנו שבות למסלולן.
  "מה איתה?" האמא הזו עדיין לא מבינה. צריך להסביר הכל לאט
למשפחה הזו, זה לא ייאמן. נראה לי שהם הרסו לי את החיים פה
כולם, אלה והגנים הדפוקים שלהם.
  "מישהו כל הזמן מזיז לי אותה", סיכמתי את טיעוניי במשפט
ממצה, שקיוויתי שיסכם הכל ויראה שעליתי עליה ושאין לה לאן
לברוח.
  "מורן, אתה מגזים", היא ענתה וחזרה לעיתון. כוסאמא שלה.
כוסאמא שלי.
  לא ידעתי איך אני ממשיך מפה. אנשים לא מודים באשמה. לחקור
את המשפחה שלי זה סיפור הרבה יותר מסובך מלחקור אנשים אחרים,
כך מסתבר. המשך החקירה מוטל בערפל, ובעקבותיו, גם הגורל של
כולנו.
כמובן, יכול להיות גם שהזזת הסימנייה בספר הקדוש שלי היא לא
מעשה נבלה של אחד מבני משפחתי הענפה והנהדרת. יכול להיות שבן
בליעל מחוץ למשפחה ממשיך לעשות מעשים נוראיים כאלה, מעשים
שעלולים להוציא בנאדם מדעתו, ובמקרה שלי, להוציא אותי לטיול עם
הכלבה.
  הכלבה. בתיק חמור שכזה, של הזזת סימנייה, כולם חשודים.
ניגשתי מיד למקום מרבצה של הכלבה שלי כדי לשוחח עמה על הא ועל
דא.
  "היי, יא כלבה, צאי מהשולחן או שתחטפי בעיטה, יא נבלה",
פניתי אליה בטון רגיש ומבין, כמו שכלבים אוהבים. היא הרימה את
הראש, הסתכלה אליי בשיעמום והורידה את הראש בחזרה. בשביל מה
אנחנו מחזיקים כלבה בכלל?
  "ברני, יש לי דיבור איתך", פניתי אליה בכינוי חיבה, כדי
להבהיר לה שזה לא הולך להיגמר בזה. היא לא טרחה להגיב הרבה
מלבד תזוזה קלה באוזניים.
  "רוצה לקחת את זה החוצה?" נכנסתי לעמדת קרב. גם הכלבה שמעה
את המילה "החוצה" והפגינה התעניינות, אולי אני רוצה לקחת אותה
לטיול. לא רציתי. היא הורסת לי את החיים, הכלבה הזו, אני לא
מבין מה היא רוצה. וכשלי יש פיפי, היא לא עושה בשבילי כלום. רק
שתהיו בעניינים.
  "אני רוצה שתגידי לי את האמת עכשיו", התחלתי, כשאני מסתכל
עליה במבט רציני. היא הסתכלה בחזרה במבט כלבי כלשהו. "את מזיזה
לי את הסימנייה בספר? אני לא אכעס, רק תגידי לי אם זה את או
לא. זה לא שאני שואל אותך אם השתנת במרפסת, סך הכל ספר. סך הכל
סימנייה. אבל תעני לי. תזיזי משהו. יו, איזה כלבה פגר! ס'עמק
איתך, לא פלא שכל החתולים הערסים של השכונה מפוצצים אותך
במכות.".
  ויתרתי על המשך החקירה של הכלבה בעניין הזה. היא נראית לי
פאסיבית מדי, ובכלל, היא מדברת רק רוסית. את זה אני יודע בגלל
שהיא כל הזמן הולכת לרחרח רוסים בגינות, והם מדברים איתה
ברוסית. אותי היא לא באה לרחרח, לעומת זאת. אני מעדיף להניח
שזה בגלל שאני לא מדבר איתה ברוסית, ולא בגלל שאני מסריח. חוץ
מזה, היא כלבה, היא מרחרחת חרא כל הזמן, מה זה משנה לה אם אני
מריח כמו נקניק תה בימים ג'-ה' בין השעות 16:08-23:27. דרך
אגב, אני בשלבים מתקדמים של הגשת תביעת ענק נגד זוגלובק על
הטעיית הציבור ועוד כל מיני סעיפים כאלה שהעורך דין סיפר לי
עליהם, אבל בדיוק שלחתי הודעת טקסט בפלאפון להונגריה, אז לא
שמתי לב מה הוא אמר. העניין נסוב בעיקר סביב זה שפעם הכנסתי את
הנקניק תה שלהם לכוס מים חמים, ואני לא רוצה להגיד מה יצא, אבל
זה בטוח לא תה.
  החלטתי לחפש אנשים נוספים שעלולים להיות קשורים לפרשה.
אנשים שמשום מה החליטו לבצע את הפשעים הנתעבים של הזזת סימנייה
ושינוי סדרי עולם דווקא בבית שלי. משום מה נזכרתי בעוזרת
הרוסייה שלי.
  צלצלתי למציל בחוף הסלע בבת-ים לשאול מה שלומה. הוא אמר לי
שהיא בסדר עכשיו, אבל הוא עובד על זה. האמת היא שאני חושב שהיא
מפחדת ממני יותר מדי עכשיו מכדי לעשות את זה. אבל אולי היא
מתגרה בגורל שלה. דווקא חבל עליה. פנים יפות. או סבירות. אה...
נסבלות. התחת, לעומת זאת, בלתי נסבל. אבל מיצינו את זה כבר.
  צלצלתי אליה והזמנתי אותה לפגישה ובירור בבית קפה מסויים
ברחוב מסויים בעיר מסויימת, ביום שני בשעה 18:00 בדיוק. כמובן
שהיא לא באה, כי היא לא מדברת עברית, והיא לא הבינה מה אני
רוצה ממנה. הזמנתי תה, ושפכתי אותו על המלצרית. אז חייבתי אותה
בתשלום החשבון שלי, והאשמתי אותה בכל העסק. שילמה כמו בובה,
הזונה. בנוסף גם אכלתי לה את הסוכריות שהגיעו עם החשבון. היה
מגעיל, אבל לפחות דפקתי אותה.
  ירקתי את הסוכרייה השנייה לתוך כוס קפה של אחד מהאנשים
שישבו בשולחן שליד הכניסה. שיידפקו גם הם, הזונות.
  התייאשתי.
  חזרתי הביתה, לא יודע לאן להמשיך. באנחה כבדה התיישבתי על
הספה שלי ופתחתי ספר. הייתי צריך לקרוא עמוד שלם כדי לגלות
שהעמוד הזה לא מתקשר לשום דבר שקראתי בשום אופן. כמובן
שהסימנייה לא במקום הנכון. סגרתי את הספר וזרקתי אותו על הספה
לידי. תפסתי את הפנים שלי בידיים וניסיתי לבכות. כשלא הצלחתי,
שמתי לב לספר שעל הספה.
  'חצוצרה בוואדי'? מה זה, זה ספר עם עלילה? זה לא הספר שלי.
בעצם, כשחושבים על זה, זה מסביר הרבה דברים.
  רגע, אז של מי הספר הזה? למי אני מזיז כל הזמן את הסימנייה?
האם זו תעלומה חדשה?
  לא, מה אכפת לי.
  הזזתי את הסימנייה בדיוק 53 עמודים אחורה, קיפלתי פינות של
כמה עמודים אקראיים בספר, וליתר בטחון הדבקתי מסטיק לעוס בין
העמודים 112-113. שיהיה. אני, החרא מניאק שמזיז סימניות בספרים
בלי חשבון, כבר לא אצא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהבה היא
כימיה,
סקס הוא פיסיקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/04 21:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאנק כרפס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה