כשהאוטובוס שישבתי עליו התפוצץ, לא הרגשתי כלום. אתם מכירים את
זה איך תמיד אומרים שקורבנות פיגועים סובלים מכאבי תופת, הם
מרגישים את קטיעת האיברים ומתים בייסורים? טוב, אז זה ממש לא
נכון. כשהאוטובוס שלי התפוצץ ראיתי מין הבזק מוזר כזה של אור
לבן שסנוור אותי לשנייה, ואז כבר לא ראיתי ולא שמעתי כלום.
כשהתעוררתי הייתי במין רחוב ריק. זכרתי רק קטעים קצרים ממה
שקרה לי, אבל הייתי בטוח שעברתי פיגוע. לא הבנתי איפה אני,
ואיך זה הגיוני ששרדתי. הרי ראיתי את הבחור עם התיק הגדול עולה
לאוטובוס ומתיישב לידי. חשדתי בו, ואז הוא חייך והתפוצץ. אז
איך זה יכול להיות שאין עליי אפילו שריטה?
התחלתי ללכת ברחוב הזה, כשניגש אליי אדם נמוך קומה והתחיל לדבר
במונולוג שוטף. "אתה מת, ידידי", הוא הסביר בחיוך, "והגעת
לעולם המתים".
לא כאב למות. אבל ההרגשה בפנים. היא הורגת אותך. כעסתי נורא.
"לא יכול להיות", זעקתי. "אני בן 18 ורק עכשיו סיימתי י"ב. יש
לי חברה, משפחה, איך יכול להיות שאני מת?" הבחור הנמוך לא
השיב. הוא רק חייך ולקח אותי לדירה החדשה שלי. קיבלתי דירת
סטנדרט. 3 חדרים וטלוויזיה.
הטלוויזיה לא ממש הייתה עניין שימושי. כל מה ששידרו שם היה
הלוויות של אנשים שמתו. הסתכלתי במדריך הטלוויזיה וראיתי
שההלוויה שלי תשודר בערב. החלטתי להקליט אותה ובינתיים יצאתי
לטייל. אם אני כבר מת, לפחות נכיר את האנשים בשכונה.
הרחוב היה מוזר מאוד. הוא הורכב מסמטאות צרות כמו בירושלים
וממרכז עיר גדול כמו בתל אביב. בעודי מטייל התחלתי לחשוב על
שירלי. שירלי הייתה החברה שלי ואהבתי אותה יותר מהחיים עצמם.
חשבתי על כך שלעולם לא אזכה לראות אותה יותר והתחלתי לבכות.
לא בכיתי מעולם. גם כשאבי נפטר מסרטן, ישבתי בהלוויה בפנים
חתומות. אבל הפעם לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות. הבכי התחלף
מהר מאוד בכעס. התחלתי לצרוח ולהשתולל וזעקתי על אובדן החיים.
האנשים שמסביב לא הגיבו. הם כנראה היו רגילים לקריזות של המתים
ה"צעירים".
הרחוב שבו הסתובבתי היה מאוד צר והרגשתי איך שאני הולך לאיבוד.
התחלתי לחשוב על הגורל. צחוק הגורל. הרי אם לא הייתי הולך
לאורית והולך במקומה לאהבת חיי שירלי, כל זה לא היה קורה.
הרגשתי שמגיע לי למות על כך שאפילו חשבתי לבגוד בה. לא בגדתי
אם אתם שואלים. אורית ניסתה לנשק אותי ונרתעתי. "לא יכול להיות
שאין דרך החוצה" מלמלתי לעצמי, ספק מאמין בהבלים שיוצאים לי
מהפה. הרי מי בורח מהמוות?
הגעתי הביתה. ברחוב המתים לא יכלת ללכת לאיבוד גם אם מאוד
רצית. כל הדרכים הובילו למרכז העיר או לבניין שלי. הגעתי
והפעלתי את הוידאו לראות את ההלוויה שלי. כל אדם היה רוצה
לראות את ההלוויה שלו. רק בהלוויה אתה מגלה מי באמת אהב אותך
ומי העמיד פנים כל השנים. ראיתי את שירלי בוכה. לא ראיתי אותה
בוכה מעולם. אימי התייפחה על הקבר שלי ושירלי נשאה נאום:
"אני רואה את הכסא הריק ליד השולחן ובוכה. מסתכלת על תמונתך
וטעם החיים נמוג בפי. לעת עתה ניפרד, אבל לא בפעם האחרונה.
איבדתי את מהות החיים שלי. אבל לפחות אתה במקום טוב יותר".
בכיתי שוב. אומרים שלא יודעים מה זאת אהבה בגיל 18, אבל אני
ידעתי.
ידעתי שאני חייב למצוא את הדרך החוצה. עליתי לגג הבניין והגעתי
למשרד של אלוהים. אני לא יודע איך ידעתי שהמשרד נמצא שם, פשוט
ידעתי.
דפקתי בדלת ונכנסתי. "שב, ציפיתי לך", אמר האיש שישב על
הכיסא.
ישבתי מולו וסקרתי את פניו. אלוהים היה בחור גבוה וצנום שהתעקש
שאקרא לו חיים. לא נתתי לו אפילו לפתוח את הפה. "אני חייב לצאת
מכאן", צרחתי. "תרגע, שתה כוס מים". אמר חיים/אלוהים. נרגעתי.
"אין שום דרך החוצה מכאן. ניסיתי גם אני. הרי לפני שהייתי
אלוהים גם אני הייתי סתם מישהו שמת". לא האמנתי לו. "אני מתחנן
בפניך. אין טעם לקיום שלי בלי שירלי" התייפחתי. "אני יודע".
אמר חיים בסימפטיה. "אבל אתה חייב להבין, אין כל קשר בין עולם
המתים לעולם החיים". "אז אתה אומר שהכל אבוד?" שאלתי בייאוש.
"לא", אמר הקול. "אם תצליח להוכיח שמגיע לך לחזור, תחזור. אבל
יש לך רק הזדמנות אחת". "זה נשמע די פשוט", מלמלתי לעצמי
כשיצאתי ממשרדו של אלוהים. "אבל איך?"
צפיתי הרבה בהלוויה שלי. התכניות בטלוויזיה השתפרו ואפילו נתנו
לי מבט על שירלי מדי פעם. יום אחד קיבלתי דפיקה בדלת. זה היה
האיש נמוך הקומה שהסביר לי שאני מת. הוא הושיב אותי ופתח
במונולוג. "המבחן שלך מתקרב, אבל אין לך צורך בו". "למה אתה
מתכוון?" שאלתי בכעס. "שירלי תמות גם היא היום, ותוכלו
להתאחד". פרץ של זעם פרץ ממני "אתם לא יכולים לעשות את זה. זה
לא מגיע לה!!!" "תירגע", ציווה האיש. "יש דרך אחת להציל אותה.
תוותר על המבחן שלך ותישאר כאן". קפאתי. לא ידעתי מה לעשות.
האם אני חוזר לעולם ללא שירלי או נותן לה לחיות בלעדיי?
"הזמן קצר ידידי, התאונה עומדת להתרחש. מהי החלטתך?"
"תן לה לחיות", לחשתי.
חיים נכנס אל החדר. "עברת את המבחן", הוא לחש ויצא. לא ראיתי
כלום. ראיתי אור לבן ובוהק ולפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את
עצמי בתחנה המרכזית בירושלים. האושר שלי היה ללא גבולות.
הצלחתי. חזרתי לחיים. ניצחתי את המוות והגורל. הדבר הראשון
עליו חשבתי היה שירלי. התקדמתי בכיוון תחנת האוטובוס לכיוון
ביתה בשכונת רמות. פתאום עצרתי. התקשרתי לחברת מוניות וחיכיתי
למונית. התמוגגתי מאושר וחיכיתי לראות את שירלי ולחבק אותה חזק
כל כך. לעולם לא להרפות.
הציפייה אכלה אותי. כל כך חיכיתי שהמונית תגיע כבר שלא הבחנתי
באדם המיוזע שעמד לידי. עם מעיל שחור וארוך באמצע אוגוסט. צחוק
הגורל.