New Stage - Go To Main Page


"תעיף את הפרצוף החמוץ הזה מהפנים שלך!" צעקתי לעברו.
"מה?!" אבא שלי הביט בי נידהם מהספה.
"כן אבא, תעיף את הפרצוף החמוץ הזה! מה אמרתי שהפרצוף הזה עלה?
שאני הולכת למצעד הגאווה מחר?! בגלל זה הפרצוף החמוץ הזה?!"
"כן", ענה לי בפשטות.
"אבא, אני לא יכולה לסבול את זה יותר!!!" צרחתי לעברו, נחנקת
בגרוני, לא מאמינה שזה באמת יוצא מגרוני.
"אבא, אני אוהבת הומואים, אני אוהבת לסביות, אני אוהבת דו
מיניים ואוהבת דו מיניות, הם מדהימים אותי בגאווה שלהם, עושה
לי טוב לראות זוגות שכאלו מתחרמנים באיזה מועדון ועושה לי טוב
להיות לידם".
הוא המשיך להסתכל עליי באותו פרצוף חמוץ, ורק החמיץ אותו יותר,
אפילו גיחוך קטן נפלט מפניו והוא סובב את ראשו לעיתון והתעלם.
"אבא! תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת אליך!"
הוא שתק.
"אבא!!! אמרתי שתסתכל לי בעיניים!"
הוא התעלם, התקרבתי בצעדים בטוחים לספה, תופסת בעיתון ומעיפה
ממנו לכל הרוחות.
"אבא, א-מ-ר-ת-י שתסתכל לי בעיניים!"
הוא הסתכל, הישיר מבט ישר לתוכי, לנשמה - לרגע אף שרף לי.
"אבא, הגיע הזמן שתבין, הגיע הזמן שתדע - אני לסבית! אני אוהבת
בנות! אני אוהבת לקיים יחסי מין עם בנות! אני אוהבת להסתכל
עליהן, אני אוהבת להעניק להן, אני אוהבת אותן! כן אבא. אני,
הבת הקטנה שלך, התמימה שלך, אני אוהבת בנות. רצית בן בכלל, לא?
הנה קיבלת בת-בן, אני אוהבת בנות, ושוכבת עם בנות! כן, גם
במיטה שלי למעלה וגם בדירה ליד הבית, גם במועדון וגם בשירותים
של מועדון, חברות שלי יודעות, הבנות דודות שלי יודעות, אחי
והאחיות יודעות והגיע הזמן שגם אתה ואמא תדעו - אני לסבית ואני
גאה!"
"חתיכת טינופת..." אני שומעת אותו מסנן מבין שיניו החורקות.
אני מסתכלת בעיניו, רוצה לבכות אבל מתאמצת ושומרת על המבט
הקשוח שלי, שאומר שדבר לא ישבור אותי.
הוא מסתכל עליי ואני אומרת לו "זוכר שהיינו במטבח? והצלחתי
להשחיל את הנושא ואמרת לי שלדעתך זו סטייה מהטבע? שזה מוטציה?
אז הנה לך, יש לך בת מוטציה גאה. שסוטה מהטבע וגאה לסטות,
שאנשים מכירים בה ואוהבים אותה כפי שהיא, שאנשים לוקחים דוגמה
ממנה. רצית שתהיה לך בת מושלמת, אני לא כל כך מה שרצית אבל
למרות הכל, לא מקבלים כל מה שרוצים בחיים, אבא".
הוא התעלם וסובב את הראש ממני, לקח את השלט ופתח את הטלויזיה.
העפתי לו סטירה.
התקרבתי אל מול פניו, לקחתי את ידו בידי וקרבתי לפניי - "נו!
תחזיר לי! תראה לי מה זה, אני רוצה להרגיש את השינאה שלך, אני
יודעת שהיא בתוכך, אני רוצה להרגיש אותה יוצאת עליי - תעשה מה
שאתה כל כך רוצה, מצידי תרצח אותי, כבר ממש לא איכפת לי...כבר
ממש לא איכפת".
דמעה זולגת על לחיי, אני ממהרת לנגבה ומנסה לשמור שוב על
הקשיחות. אני חוזרת ומביטה בך...
"אני לא רוצה לגור קרוב אליך, אני אעזוב את הבית אם צריך, לא
רוצה לגור עם אדם שלא מקבל אותי, שלא אוהב אותי כמו שאני.
בחיים לא נתתי לאדם להשפיל אותי על מה שאני אוהבת ובחיים לא
אתן לאדם לעשות דבר כזה, במיוחד לא אתה. אתה לא תשפיל ולא
תרמוס אותי. זו לא מחלה ולא קללה, אתה יכול לחלום לראות אותי
אם אתה לא מקבל אותי! לא מגיע לך בת כמוני! זהו, לא מגיע
לך!!!"
הוא מסתכל עליי, וצוחק. מזלזל בי. אני מסתובבת, הולכת לחדרי,
ובוכה.

אני פותחת את עיניי, אני עוד בסלון, אמרתי לו שאני הולכת למצעד
הגאווה, הוא עשה לי פרצוף חמוץ, לא היה לו איכפת, הוא גיחך
ושתק. 'שתעשה כרצונה' סינן מבין שיניו.
בדמיון הכל נראה לי כל כך מסודר, בדמיון אני רוצה לומר לו,
להטיח הכל בפניו, בדמיון הכל מסורטט ומושלם. למה כשהוא יושב
כאן, ורומס אותי, ומזלזל בי, ומעליב אותי...למה עכשיו - כשאני
מסתכלת בפניו, למה עכשיו אין לי את האומץ לומר לו הכל, ואני רק
מסתובבת, הולכת לחדרי ובוכה?...
אני בחדר, חוזרת על הדברים שרציתי לומר לו בראשי... מנסה לומר
אותם בקול אבל אין קול ואין עונה מגרוני. אני אילמת, אני גאה
אבל לא גאה. למה נולדתי, למה?

אני הולכת מחר למצעד הגאווה. שיעשה פרצוף חמוץ, שיראה אם לי
איכפת. אני הולכת מחר למצעד הגאווה, אני איהנה שם ואראה אנשים
שאני אוהבת.
אני הולכת מחר למצעד הגאווה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/7/04 2:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות לוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה