הלכתי. השמש טפחה בקלילות על ראשי. הרמתי את מבטי אל על
והרגשתי כאלו היא קורצת לי בשובבות. העננים הלבנים צירו ציורים
עדינים בשמים הכחולים.
שמעתי את ציוץ הציפורים על עץ התפוזים ורשרוש העלים התלווה
למנגינה הקסומה של הטבע. המשכתי ללכת. הכל היה פשוט מושלם.
התבוננתי בשדות הירוקים. התרוצצה שם ילדה קטנה. ילדה בעלת שתי
צמות בלונדיניות ושמלה אדומה. ילדה מהסוג שרואים רק באגדות.
חשבתי לגשת אליה אבל אז נזכרתי שזה יראה מגוחך, כי הרי בעצם,
אני לא יודעת מי אני או מה אני, מאיפה באתי, לאן אני בכלל
הולכת והכי חשוב איפה בכלל אני נמצאת. היה לי בכל זאת זיכרון
מטושטש אחד. שתי דלתות גדולות עשויות עץ. הן ניצבו זו מול זו
וכוח עליון כיוון אותי לדלת השמאלית שעליה היה חרוט ציור בצבע
כתום-אדום של להבה גדולה. רציתי כל-כך לפנות לדלת השנייה,לדלת
עם הציורים הלבנים אבל פשוט לא יכולתי. זה הזיכרון היחיד
שנשאר. זיכרון מוזר...
התיישבתי על אבן גדולה מתחת לאחד מעצי התפוזים. הייתי אופטימית
למדי בהתחשב במצב בו אני נמצאת. לפתע שמעתי זמזום. מעין זמזום
קטן שהלך והתגבר. כוח משונה משך אותי לקום ולהתחיל ללכת. צעדתי
לכיוון הלא נודע כאלו משהו או מישהו מלמעלה מושך ומכוון אותי
כבובת חוטים.
ראיתי עוד אנשים מבולבלים כמוני צועדים. נרגעתי. לפחות אני לא
לבד. הלכנו  הרבה ומהר, אבל נראה שבכלל לא התעיפתי. בזמן
ההליכה הממושכת ניצלתי את הזמן להסתכל שוב על המקום המדהים בו
אני נמצאת. אף אחד מהאנשים שהלכו לידי לא הוציא מילה מהפה.
חששתי לפתוח בשיחה. חששתי שאינני זוכרת איך לדבר. נדמה היה לי
שעבר זמן רב כל-כך מאז שהשתמשתי בשפה.
הגענו. הזמזום הפסיק. עמדנו כולנו, נרגשים, מול טירת עץ עצומה.
ליד הטירה עמדו שני שומרים שלא נראו כלל כפי ששומרים אמורים
להיראות או לפחות כפי שציפיתי שיראו. הם היו בסביבות שנות ה-20
שלהם, רזים, ולבשו חולצה קצרה בצבע כחול ומכנסי טרנינג שחורות.
שניהם חייכו אלינו בעליצות. עיניהם הכחולות ושיערם הבהיר הפנט
אותי. זה הזכיר לי משהו אבל לא ידעתי מה. הם הורו לנו להיכנס
וכך עשינו. נעמדנו בתור והם פתחו את הדלת הפשוטה שגם נראתה
כאלו היא לא שייכת לטירה. נכנסתי ופשוט נדהמתי למראה עיני. הכל
היה עשוי זהב. הקירות, הריהוט, השטיחים ואפילו התמונות על
הקיר. באמצע החדר עמד כיסא שכמובן גם הוא עשוי היה מזהב. על
הכיסא ישב איש זקן וחביב. גם הוא חייך אלינו, קרץ קריצה קטנה
ואמר: "שלום לכולם. אני יודע שאתם עכשיו מבולבלים, וכן ידידי,
גם אני הייתי מבולבל כאשר לפני בערך 250 שנה הגעתי לכאן. גם
אני הייתי כמוכם, מוקסם מהיופי אבל רוצה תשובות לשאלות כה
רבות. אז עכשיו, הגעתם לכאן ואני אוכל להסביר לכם הכל. אבל
קודם אם תרשו לי, ארצה לבדוק כמה אתם... רק שניה... אחד, שנים,
שלושה... תשעה... עשרה. בדיוק מתאים למספר הכיסאות שהכנתי
בשבילכם. שבו נא."
התיישבתי בחשש. עכשיו הייתי יותר מבולבלת ממקודם. "אני רוצה
להציג את עצמי", המשיך הזקן. "אני השומר של המקום הזה. ומה הוא
בעצם המקום המסתורי הזה? מהו בעצם המקום הקסום הזה? זהו המקום
הנחשק מכל. מקום האושר הגדול". הוא התחיל להפחיד אותי. הקול
שלו התעבה ופניו התמתחו. רציתי רק לקום וללכת משם אבל הרגשתי
שרגליי דבוקות לאדמה או יותר נכון לרצפת הזהב המבריקה." אין
צורך לחשוש" קטע את מחשבותי. "אתם נמצאים במקום נטול חששות,
פחדים, אימה וברגע שתעזבו את החדר הזה תרגישו זאת מיד. עם זאת,
אינני אחראי על הרגשות שלכם. רק על כך שיהיה לכם הכל. לא
תצטרכו לדאוג לכלום. לא לכסף, לא לפרנסה, רק לרגשות שלכם.
לרגשות שלכם בלבד. אתם תנהלו כאן חיים רגילים לחלוטין, אבל כסף
כן יגדל על העצים, אתם תחליטו מה לעשות ואם לעבוד או לא וכל מה
שתרצו יוכל להתגשם. עכשיו, אתם לא זוכרים מאיפה באתם וגם לעולם
לא תזכרו. תתחילו חיים חדשים וטובים והכי חשוב מאושרים.
להתראות ובהצלחה" הזקן קרץ עוד פעם קריצה קטנה, חייך חיוך, קם
מהכיסא ועזב את החדר. לאט לאט החלו לקום אנשים ואני קמתי איתם.
הלכנו לכיוון הדלת בסקרנות. אני חייבת להודות שהשיחה הזאת לא
הרגיעה אותי כלל. נזכרתי שהאיש הזקן אמר שכאשר נצא מהדלת נרגיש
את האושר. התרגשתי ופחדתי בו זמנית. כלומר, ברגע שיהיה לי הכל
אני אהיה מאושרת. ברגע שאני אצא מהדלת אני לא אהיה עצובה עוד
לעולם. כי יהיה לי הכל. הכל.
זהו. יצאתי מהחדר. שאפתי לתוך הריאות אוויר צלול. כל אחד
מהאנשים שהיו לידי התחיל ללכת לכיוון אחר. אני פניתי שמאלה עם
עוד שתי נשים זקנות.
הלכנו לכיוון הבתים. בדרך ראיתי את העצים שהזקן דיבר עליהם.
העצים שעליהם גדל הכסף. נדהמתי. קטפתי כמה שטרות של 100, דחפתי
אותם לכיסי והמשכתי. רצתי מהר לעבר האנשים. הגעתי לבסוף למקום
שנראה בדיוק כמו כל עיר רגילה. במרחק כמה קילומטרים נראה גם
כפר קטן. בעצם, נדמה היה שהייתי בארץ רגילה לחלוטין מלבד
העובדה שהכל כאן כל-כך מושלם.
חציתי את הכביש. לא היו רמזורים, גם לא שלטים ולא מעברי חציה.
המכוניות פשוט ידעו מתי לעצור. הם לא נסעו מהר. לא היה בשביל
מה. הרי, האנשים לא היו צריכים לעבוד וטוב הלב נשפך מהם. כמה
נערים עזרו לאישה אחת לסחוב את הסלים, אישה אחרת עזרה לאחד
מהגברים לסחוב פסנתר מהקצה השני של הרחוב ונראה שאפילו העכברים
והחתולים אוהבים זה את זה.
נכנסתי לאחד הביתים במורד הרחוב. הכל היה מרוהט שם בזהב ועל
המיטה היו מפוזרות סוכריות על מקל. היו שם המון בתים. לכולם.
על המדף ראיתי מפתחות שנראו שהם שייכים למכונית. לקחתי את
המפתחות ויצאתי שוב החוצה. אחת מהמכוניות התחילה להבהב."זאת
המכונית שלך" אמרה לי ילדה קטנה. אותה הילדה עם השימלה האדומה
והצמות הבלונדיניות שראיתי בשדה. "תודה", לחשתי. זאת הייתה
מכונית יאגואר מבריקה. קפצתי מרוב שימחה. נכנסתי לתוך המכונית,
היא הייתה ענקית ובתוכה היו מקרר, טלוויזיה, מחשב ועוד.
נסעתי לטייל קצת בעיר. לא יצא לי לדבר עם אף-אחד. הייתי לבדי
אבל בכל זאת מאושרת כי הרי עד שהחשיך וחזרתי הביתה היה לי כבר
כל דבר שאפשר לקנות בכסף. למחרת קמתי מוקדם אכלתי שוב ארוחה
מפוארת באחד מבתי הקפה שהיו מפוזרים ברחבי האיזור. הלכתי למסע
קניות נוסף. קניתי עוד ועוד ועוד. חלף לו שבוע. הכרתי אנשים
ומקומות חדשים. עשיתי הכל. כל מה שאי-פעם רציתי, אפילו צניחה
חופשית ממטוס כבר הספקתי לעשות. אבל שמתי לב לדבר משונה אחד.
מאושרת, כבר ממש לא הייתי. שום דבר כבר לא שימח אותי. שום דבר
כבר לא סיפק אותי. הייתי מודאגת אז הלכתי לדבר עם אחת החברות
שהכרתי. כמובן שגם לה, כמו לכולן, היה פרצוף שעבר כל-כך הרבה
שינויים שכבר אי אפשר לזהות בינה לבין תמונות הילדות שלה.
קבעתי להיפגש איתה בשדה. במקום שהציפורים מצייצות, העלים
מרשרשים והשמש מלטפת. במקום מושלם. שאלתי אותה מה זה בעצם
המקום הזה. היא אמרה לי שזה מקום אכזרי למדי. "אכזרי?" שאלתי.
"כן", היא אמרה. "את חושבת שאת מאושרת?"
לא הבנתי. היא אמרה לי שעוד מעט הכל יהיה ברור. "ברור כשמש",
הוסיפה, ונעלמה בלהבת אש גדולה. ניסיתי להיזכר מאיפה הלהבה
מוכרת לי...