היה לי יום מוזר, חשבתי לעצמי כשכיסיתי את עצמי ונכנסתי למיטה.
הכל החל בבוקר כשקמתי, לא חשתי טוב, לא הייתי במיטבי, מעין
תחושת בטן שזהו - נמאס לי, אך לא הייתי בטוח בעצמי, ולכן
החלטתי שאלך לדוקטור שפיגלמן בכדי להיבדק.

בדרכי לדוקטור שפיגלמן, שכן ההליכה לא אמורה לעלות על יותר
מעשר דקות, הצליחו להפתיע אותי ההולכים והשבים ברחוב בו אני גר
- האחד, בצד המדרכה בה אני הולך, חופר בור בעזרת שתי ידיו,
ולאחר שהבחין שהבור עמוק דיו הכניס את ראשו פנימה. ואילו האחר,
מצידו השני של הכביש, ביקש ממוכרת בחנות לכלי בית צלחת עמוקה
מספיק עד כדי שכל ידו תצליח להיכנס לתוכה. כמה מוזרים האנשים
ברחוב בו אני גר? חשבתי לעצמי, אך למרות הגיחוך שהעלתי על שפתי
צבט לי מצפוני, וליבי רחם עליהם. כמה העולם גדול לעומתם.

שלוש פעמים נקשתי על הדלת, "דוקטור שפיגלמן" היה חרוט עליה
בצבע זהוב. "הכנס" שמעתי, וגם כך עשיתי, וכשהתיישבתי מולו הוא
מיד הבחין שמשהו אצלי אינו כשורה, והאמת היא, שגם אני הבחנתי
כך - רק עליו. "אני לא יודע, אך אני אחפש" הוא אמר. "דוקטור",
פתחתי, "אני לא חש בטוב היום". הוא הביט אל תוך עיני, ודרכן אל
תוך ראשי. יהיה בסדר, דאגתי להרגיע את עצמי, הוא הרי רופא טוב
ומיד יאבחן את בעיתי. "נמאס לך?" הוא שאל, ואני קפצתי שכן! כמו
אדם המחרר את הספרה האחרונה בלוח בינגו."י-ד-ע-ת-י" הוא הכריז,
"יש לך בעיה, ידידי, פשוט הגיעו לך מים עד נפש..." - "זה
מסוכן???" קטעתי אותו בבהלה, "לא, פשוט צריך ללמוד לחיות עם
זה" הוא הרגיע אותי, "ודרך אגב - אתה ראית במקרה איזשהו
דוקטור?" ותוך כדי שהוא שואל את השאלה, החל הדוקטור לפתוח את
כל המגרות שבחדרו, וממלמל לעצמו שהוא לא יודע היכן הוא הניח את
דוקטור שפיגלמן. אני יצאתי מחדרו בחרדה, כמה זה מסוכן - הוא
איבד את עצמו לדעת! אך הידיעה למקור הרגשתי גרמה לי לחוש הרבה
יותר טוב.

כאשר יצאתי מהבניין חזרה אל הרחוב הבחנתי בחייל שידו במפשעתו
והוא נאנח מכאבים. יום ראשון היום, ידעתי במוחי, כמוהו כך כל
החיילים. הרמתי יד למונית, וכשנכנסתי לתוכה ביקשתי חזרה לביתי.
השעה היתה שעת בוקר מאוחרת, אך לביתי הגעתי בראשיתו של הערב,
כי נהג המונית איבד את הצפון.