קולך הוא כמו גל,
גל של חום, גל של אושר,
גל ששוטף את הלב, שוטף אותו באור.
אבל כשנפסק הקול, אני שוב לבד,
מתגעגע, כאוב, בוכה.
הקול השמיימי היה ונעלם,
נשאר רק חור, חור אפל וקר.
הזכרונות הם מה שנשארו לי ממך,
זכרונות קסומים, שלי ושלך.
ואת, את כל כך תמימה,
אילו ידעת מה אני מרגיש,
אילו ידעת הייתי מאבד אותך,
מאבד אותך לעד,
ואז הקור היה נשאר,
הלב היה הופך לגוש, גוש של קרח,
גוש שקוף, חלול, קפוא.
אני לא רוצה לאבד אותך,
ולכן אשתוק, אולי לעד.
הכאב חזק, חזק מנשוא,
אך כשאני איתך, כלום כבר לא חשוב,
רק את ואני,
ושוב ההרגשה הזאת,
ממלאת אותי,
ואני שותק, אולי לעד...