כל חיי הייתי תלמידה ממוצעת, ולעיתים אפילו גרועה.
אהבתי ללמוד, וידעתי שזה יהיה המפתח שלי בחיים, כל דבר שאני
ארצה לעשות אני אצטרך ללמוד. וכך חלפו להן השנים, ועם הזמן
הטענה שלי הלכה והתחזקה.
כשהייתי בכיתה ז' ההורים שלי התגרשו. התחלתי להידרדר, לגמרי.
הציעו לי ללכת לפסיכולוג. אני סרבתי בתקיפות, ואמרתי שאף אחד
לא צריך לשמוע על הבעיות שלי, ובטח שאני לא אספר למישהו שאני
לא מכירה על הצרות שלי. השנה נעשתה יותר ויותר קשה. היה לי
נורא קשה להתמודד עם הבעיות שלי. בכיתי נורא הרבה.
בסוף השנה, החלטתי שבשנה הבאה אני אשתפר. ובאמת, כיתה ח' הייתה
לי יותר קלה. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. היו לי הרבה בעיות
בבית, צעקות בטלפונים, ומריבות, וכל זה היה לי נורא קשה.
בסוף כיתה ח' הסכמתי סוף סוף ללכת לפסיכולוגית. התחלתי ללכת
אליה והיה נחמד. היא הייתה נורא נחמדה, ודיברנו על הצרות שלי,
כבר בפגישה הראשונה(!). אח"כ זה הפך לבסיס קבוע. נורא אהבתי
ללכת אליה, כי הרגשתי שיש מישהו שהוא בצד שלי ורוצה בטובתי.
עליתי לכיתה ט'. כיתה ט' הייתה ממש קלה, וראו שחל שיפור מפליא
בלימודיי. התחלתי להשקיע (לא יותר מדי) והצלחתי להשיג ציונים
טובים.
לקראת סוף שנת הלימודים התחילו לדבר איתנו על בחירת מגמות
לשלוש השנים הבאות. מאז ומתמיד היה לי חלום להיות רופאה. אמא
שלי היא אחות כך שאני חושבת שזה בגלל זה. אני תמיד רציתי להיות
מוצלחת, וחכמה, ומשכילה. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני אצליח,
תמיד היא דחפה אותי למעלה.
אני ידעתי שבכדי ללמוד רפואה בעתיד, אני אצטרך ללמוד פיזיקה
כימיה וכו'.
אמרתי לעצמי, שאם יש לי אפשרות ללכת, אני לא אחשוב פעמיים.
והכל - כדי להגשים חלום.
אני נמצאת בהקבצה של 3 יח"ל במתמטיקה, והמחנכת שלי אמרה לי
שאין סיכוי שיקבלו אותי עם 3 יח"ל.
לקראת סוף השנה ממש, שמעתי על קורס שהולך להיפתח בחופשת הקיץ,
לתלמידים של 3 יח"ל לעלות ל-4 יח"ל. אני שמעתי את זה והחלטתי
שאני אעשה הכל כדי ללכת לשם. אמרתי למחנכת שלי שאני רוצה לשנות
את הבחירה שלי של המגמות לשנה הבאה. היא שאלה אותי לאיזה
מקצועות, ואני אמרתי לה פיזיקה וכימיה. היא ישר קפצה ואמרה לי
שלא כדאי לי, ושזה נורא נורא קשה, ושאני אחשוב פעמיים. אני קצת
התבלבלתי, ובהתחלה לא הבנתי, למה היא אומרת לי את זה. אמרתי לה
שאני בטוחה שאני רוצה לקחת את ההזדמנות הזאת, ולהשתמש בה. היא
רק דחפה אותי למטה.
אמרתי לעצמי, זה שכל החיים שלי הייתי תלמידה ממוצעת ואפילו
גרועה, זה לא אומר שאני לא יכולה להשתפר.
אני רק הצטרכתי שיתנו בי אמון. אבל רגע, המורים שלך, הם אמורים
לעזור לך לשאוף להכי גבוה, אבל במקום זה הם מורידים אותך למטה
ואומרים אתה לא יכול. זה כמו באודישנים שמסמנים בחותמת
"עבר" או "נפסל". אז אני מבחינתה, נפסלתי.
מאז התקרית הזו עם המחנכת שלי, הרצון שלי לשאוף למעלה רק הלך
והתחזק. אמנם היא לא היחידה שדוחפת אותי למטה, גם אחותי
הגדולה, שסיימה תיכון שנה לפני שאני נכנסתי, היא הלכה למגמת
מזרחנות. ובינינו, זה לא ממש נחשב. גם היא חושבת שהיא יותר
חכמה ממני, ויותר מסוגלת ממני, והיא חושבת את עצמה יותר טובה
ממני. אבל לא, אני מודיעה בנימה אופטימית זו, שאני לא מתכוונת
לוותר, ואני לא אתן לאף אחד לדחוף אותי למטה, כי אני, כשאני
רוצה משהו באמת, אני לא עוצרת עד שאני משיגה אותו, במיוחד
כשמדובר בחלום ילדות.
אז אולי בעתיד, אתם תשמעו פעם על הסיפור הזה, אבל אז אני כבר
אהיה מפורסמת...