חצי שעה עמדה שושי ליד החלון בחדרה ובהתה באוויר. הסתכלה על
התנועה העוברת בכבישים בשדרות העיר ירושלים. היא לא מצאה כל
עניין בחיים שלה יותר, החיים שלה כבר לא היו שווים שיחיו אותם.
היא ישבה בודדה, בהתה בתקרה הלבנה חסרת התכלית ואמרה לעצמה
בקול ספק עצוב ספק שמח: "איזה חיים נהדרים היו לי..."
ההרגשה הזאת כבר הציפה אותה 5 שנים ויותר, מאז בעלה האהוב
נפטר.
שושי נולדה למשפחה מאושרת, שרק חיכו לה שהיא תגיע לעולם, אבל
כשהרגע המיוחל קרה, הם נחלו הפתעה מוחצת. היא נולדה מעוותת
בפניה, היא הייתה פגה והיה לה מום רציני בלב.
למרות שהיא הייתה מעוותת, הם העניקו לה את השם שושנה, כי אמא
שלה אמרה עליה כשהיא נולדה, שהיא יפה כמו שושנה. שושי תמיד
אמרה לעצמה שהיא תזכור לעולם את כל הקללות שאמרו לה כשהייתה
בביה"ס היסודי: מכוערת, מעוותת. חריגה, היה הכינוי ששושי הכי
אהבה. הוא היה הכינוי הכי פחות פוגע. בשלב מסוים, שושי כבר לא
יכלה לשאת את כל ההשפלות שעברה ואת הבכי היומיומי, שהפך להרגל
קבוע, ואמה לא יכלה לראותה כל כך עצובה. היא שלחה אותה לבי"ס
לילדים בעלי ליקויי למידה.
חודש אחרי תחילת לימודיה של שושי, קיבלה אמה טלפון מהמורה שלה:
"שלום, אני יכולה לדבר עם גברת סימן טוב?" שאלה המורה של שושי
בחביבות, "מדברת" אמרה אמה, "שלום גברת סימן טוב, מדברת עדנה,
המורה של שושנה, בתך".
"אה, שלום לך גברת עדנה, מה שלומך? מה שלום הבעל והילדים? אני
מקווה שהכל בסדר..." אמרה אסתר, אמא של שושי, בנימה של דאגה
וחשש.
"הכל מצוין גברת סימן טוב,"  "את יכולה לקרוא לי אסתר" התפרצה
אסתר לדבריה. "אה כן, אסתר. טוב, ניגש לעניין. אני התקשרתי
אלייך כדי לשתף אותך בהרגשתי בנוגע לבתך שושנה." "כן, במה אני
יכולה לעזור...? היא עשתה משהו?" אסתר כבר החלה לפחד.
"לא חס וחלילה, בתך נהדרת, אך אני התקשרתי להגיד לך שאני חושבת
שהיא לא מתאימה לבית ספרנו." עכשיו אסתר כבר ממש פחדה.
"ל..למה? תאמיני לי, אם קרה משהו אני אטפל בזה..." אמרה אסתר
בלחץ רב. "אוי... אין לך כל סיבה לדאגה! אני אפילו לא מבינה
למה את כה חוששת..." עדנה פרצה בצחוק מתגלגל, "שושנה היא ילדה
נהדרת, וזה שאני אומרת שהיא לא מתאימה לבית ספרנו זה רק לטובתה
ובשבילה. היא פשוט, את מבינה אסתר, חכמה מדי, אפילו יותר מדי,
ולכן אני חושבת שמן הראוי שתלמידה כזאת תלמד בבית ספר שתואם את
רמתה הלימודית". אבן הוסרה מעל ליבה של אסתר סימן טוב. "אה, אז
בזה מדובר. תשמעי, אני יודעת ששושי חכמה יותר מהרגיל. אבל אין
לי מקום אחר לשים אותה, אני כבר אבודה. היא הייתה בבית ספר
רגיל וסבלה שם נורא בגלל ההשפלות מצד התלמידים בני גילה. אז
בלית ברירה רשמתי אותה לבית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה."
הסבירה אסתר לעדנה את המצב בייאוש. "את ניסית את כל בתי הספר
לילדים מיוחדים?" שאלה בסקרנות עדנה, "כן, את כולם, אבל אף אחד
לא היה תואם למה שאני מחפשת בשביל שושי."  
"את ניסית את בית ספר 'מאור'?"
"מה זה? איזה מין בית ספר זה?" שאלה אסתר בפליאה, "בית ספר
"מאור" זהו הבית ספר שבו הבן שלי לומד. הבן שלי הוא גם ילד עם
בעיות, וכשאני חיפשתי בשבילו בית ספר,
סיפרו לי על הבית ספר הזה, ואני, שהייתי בדיוק במצבך עכשיו,
אמרתי למה לא והלכתי לנסות את הבית ספר הזה".
עדנה התחילה לשפוך את הלב בפני אסתר.
"הייתי במצב ממש גרוע, וכך גם הבן שלי, הוא בגיל של שושנה, את
יודעת...?"
"עדנה, אני מצטערת שנכנסנו לזה, לא התכוונתי לגרום לך כאב."
"אוי, אל תהיי כזאת, אני יודעת טוב מאוד למה התכוונת. ואני
רוצה לעזור לך כדי שלשושנה יהיו חיים קלים יותר."
"אז מה דעתך שנקבע להיפגש בבית ספר ואני אציג אותך למנהלת? מה
את אומרת, אסתר?"
לאסתר לא הייתה שום סיבה לסרב. היא בסך הכל רצתה בטובת בתה.
"אין בעיה, אני אדאג לסידורים להוציא את שושי מהבית ספר וניפגש
מחר בכניסה לבי"ס "מאור" בשעה 07:00."
"בסדר אסתר, אז ניפגש."
"עדנה אני נורא מודה לך על זה שהודעת לי, ממש הצלת את הבת
שלי."
"אין על מה," אמרה עדנה, "אז ניפגש."
"להתראות."

שושי נכנסה לבית שמחה מאוד. היא ניגשה לדבר עם אמה.
"היי אמא, אני רציתי להגיד לך משהו."
"כן, חמודה."
המשיכה שושי, "אני חושבת שאני מבינה יותר מכולם בכיתה, כי אני
חושבת אני חושבת הכי חכמה שם..."
"לא הבנתי, שושי מתוקה. את חושבת שאת הכי חכמה בכיתה?"
"בדיוק אמא, וזה לא נעים לי, כי בהפסקה אומרות לי כולם שאני לא
מותאמת לכיתה."
"אה... על זה בדיוק אני צריכה לדבר איתך." אסתר שינתה את
פרצופה.
"מה קרה, אמא?" שושי לא הבינה.
"מחר את לא תחזרי לבית ספר שלך. אני מחר רושמת אותך לבית ספר
אחר. ואז, את לא תרגישי הכי חכמה. תרגישי ממש כמו כולם."
"אבל טוב לי ככה, שאני הכי חכמה, כי אז אני גם יכולה מסבירה
לילדים אחרים."
"שושי, המורה שלך עדנה התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שאת לא
מתאימה לבית הספר שלהם. שאת יותר מדי חכמה בכדי להיות שם."
"אה. אבל אני חושבת שלא רוצה לעזוב לבית ספר אחרה." שושי פתאום
הייתה עצובה, היא לא הבינה למה מעבירים אותה.
מה פתאום שהיא חכמה מדי? הרי הכניסו אותה לבית ספר של ילדים
שקשה להם.

"בית ספר אחר, חמודה, לא אחרה." תיקנה אותה אסתר. לשושי היו
הרבה פעמים שגיאות בדיבור הישיר שלה. וזה הפריע לאסתר, כי
לעיתים היא לא יכלה להבין מה שושי רוצה.
"טוב, אמא, אני הולכת חדר. אז מתי הולכות לבית ספר החדש?" שושי
כבר התחילה להבין את מצבה החדש. בלית ברירה.
"מחר מוקדם בבוקר. ב-07:00. אני אעיר אותך ותתארגני."
"טוב".

אסתר הלכה גם היא למיטה, להניח את גופה התשוש מכל החיים שלה.
היא כבר הייתה עייפה מהחיים וכבר לא היה לה כוחות להתמודד עם
שושי ועם הקשיים שכרוכים בטיפול. בעלה נפטר לפני שנתיים. אבא
של שושי, חיים, חלה הרבה זמן במאניה דפרסיה, עד שבסוף הוא מת.
התקופה שבה חיים חלה, הייתה לאסתר התקופה הקשה ביותר.
שושי מזכירה אותו לפעמים ובכך מעלה זיכרונות כואבים שעדיף היה
שלא יעלו.

אסתר שכבה לבדה במיטה, מחכה שהעיניים יעצמו. לעיתים פיללה
שעיניה לא יפתחו לעולם. אבל אז, חשבה, מה יהיה על שושי? מי
ישמור עליה?
ואז, ויתרה על המחשבה הארורה שפקדה אותה כל יום לפני השינה.

למחרת, אסתר קמה ב-06:00, אמרה את תפילת "מודה אני" והלכה
להכין ארוחת בוקר.
שושי קמה חצי שעה אחריה, בלי שאמה העירה אותה.
שושי קמה, אמרה תפילת "מודה אני" גם היא וירדה למטה.
אסתר הייתה מופתעת כשראתה את שושי עומדת בפתח המטבח.
"למה התעוררת, שושי נשמה?"
"ככה, כי רציתי להתעורר לבד."
"אה. בואי מאמי שלי, בואי שבי לאכול, הכנתי לך פנקייקים."
"יופי. אני אוהבת פנקייקים. אמא, תגידי, מה אם הילדים שמה לא
יאהבו אותי?"

"מתוקה שלי, אין לך מה לדאוג, את ילדה מאוד חברותית. וחוץ מזה,
אני רוצה להכיר לך את הבן של עדנה המורה. גם הוא לומד שם."
"אה. בן כמה הוא?"
"הוא בדיוק בגיל שלך, חמודה שלי. למה את לא אוכלת?"
"אה. כן, טוב..." שושי מאוד התרגשה לקראת המפגש עם הבן של
המורה שלה, עדנה. אף פעם לא היה לה קשר עם מישהו והיא חשבה
שיהיה נחמד אם יהיה לה ידיד, שתוכל לדבר איתו, לשתף אותו,
לצחוק איתו.

לשושי מלאו השנה 15 שנים. אמה עשתה לה מסיבה מרשימה ביותר. היא
הזמינה את כל בני משפחתה מאילת ועד מטולה כדי לחגוג לשושי
יום-הולדת. שושי מעולם לא הפסיקה להודות לה על זה.

השעה הייתה 06:45. שושי ואמה אסתר יצאו מביתן בשכונת נווה
שאנן. מאז שאבא של שושי נפטר, הן גרות לבד.
"שושי נו את באה, אנחנו כבר נורא מאחרות!" צעקה לה אמה.
בית הספר "מאור" היה בית ספר מרשים חיצונית. המבנים הגבוהים
נתנו הרגשה של ביטחון והגנה.
שושי ישר הרגישה זאת. בטלפון, עדנה סיפרה לאסתר שהשם של
בית-הספר "מאור" ניתן ע"י אחד התלמידים, שטען שבית הספר הזה
נתן אור לחייו.
כמו שהובטח לשושי, היא נפגשה עם הבן של עדנה, ממש בכניסה לבית
הספר. הבן של עדנה, נראה ממבט ראשון כמין יצור כעסן כזה, שכועס
על כל העולם, ומבטו מאשים. שושי נרתעה ממנו קצת, ואפילו קצת
פחדה.

"שלום אסתר!" קראה עדנה בשמחה, "מה שלומך?"
"אצלי הכל בסדר. מה שלומך את?" השיבה לה בחביבות אסתר.
"מצוין. אוי שושנה חמודה, מה שלומך?"
"טוב," ענתה לה שושי במהירות. היא עדיין חששה במקצת מן הילד
המתנשא לגובה 1.80. הוא היה רזה, אבל מבנה גופו היה מרשים
בהחלט. פניו היו מפחידות. היו לו צלקות בכל הפנים, והיה ניתן
להבחין גם בצלקות על הידיים. עיניו היו חומות, אבל איכשהו,
השרו על שושי רוגע מוזר כזה.

"שלום, נעים מאוד אני דביר." הבן של עדנה, פצה את פיו.
"היי, אני שושנה, אבל אתה יכול לקרוא לי שושי." שושי ניסתה
לנהוג בחביבות.
"טוב, אז אחרי שכבר הכרתם בואו ניכנס. נו, למה אתם מחכים???"
עדנה קצת הלחיצה.
שושי עוד הייתה מופתעת. היא לא ראתה בחיים שלה ילד כזה גדול.
לא הפריע לה צורת פניו, מכיוון שגם היא הייתה כזאת.
במהלך הכניסה לבית הספר, שושי ודביר כל הזמן בחנו אחד את השני,
עד שהעיניים שלהם
נפגשו ומיד התנתקו, מרוב מבוכה.

שושי הלכה עם אמה להנהלה, להירשם, ודביר הלך עם אמו לכיוון
הכיתות.
שושי הרגישה קצת מבוהלת מהמסדרונות הרחבים והשקטים שהיו בבית
הספר "מאור".
היה כל כך שקט, שהיה ניתן לחתוך את השקט בסכין.
כל הילדים כבר היו בכיתות, ורק שושי ואמה הסתובבו במסדרונות
וחיפשו את משרד ההנהלה. עדנה הופיעה פתאום ואמרה לאסתר "אסתר,
תגידי לי לאן את הולכת? ההנהלה בכיוון השני!"
אסתר התגלגלה מצחוק, והסתובבה עם עדנה לכיוון השני.
השתיים הגיעו להנהלה, ובכניסה עמדה רווית, המזכירה. עדנה, שכבר
הכירה אותה, אמרה לה שיש תלמידה חדשה. רווית חייכה בנחמדות
וליוותה את שושי ואמה למשרד של המנהלת.
המנהלת נעמדה כשהדלת נפתחה, ובירכה לשלום את אסתר ואת שושי.
רווית סגרה את הדלת והניחה להן לדבר לבד.
"שלום לך גברת סימן טוב, אני אתי עוזרי, המנהלת. נעים לי מאוד
לארח אותך כאן."
"גם לי נעים מאוד להיות כאן, גברת עוזרי. אני הבאתי את בתי
להירשם לבית הספר שלכם."
"אין שום בעיה. אני רק הייתי רוצה לקבל קצת רקע על הילדה."
אמרה אתי.
"אין בעיה. לילדה שלי קוראים שושנה, אבל כולם קוראים לה שושי.
היא נולדה פגה, עם מום רציני בלב, ומעוותת בפניה, כמו שאת
יכולה לראות. אני שלחתי אותה ללמוד בבית ספר יסודי רגיל, אבל
היא לא הסתדרה עם הילדים. הם הציקו לה. אז העברתי אותה לבית
ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, איפה שעדנה מלמדת.
היא הסתדרה שם טוב מאוד, אבל קיבלתי טלפון מעדנה ששושי לא
מתאימה ללמוד שם. שהיא חכמה מדי."
עם הפירוט הזה איך אפשר היה שלא להבין?
"טוב, אני מבינה. הייתי רוצה לשמוע את שושי לרגע. שושי, את
יודעת למה את פה?" שאלה אותה אתי.
"כן, כי אני חכמה מדי."
זו הייתה תשובה מספיקה בהחלט. שבעצם, זאת באמת הייתה הסיבה.
אתי נתנה לאסתר טופס הרשמה, והשאירה אותה בחדרה, כאשר בינתיים
היא מלווה את שושי לכיתתה.
שושי הלכה עם אתי המנהלת במסדרונות השקטים. לפתע אתי נעצרה,
ופתחה דלת שעליה כתוב: "כיתת חלומות"
שושי אהבה את השם מאוד. המנהלת קראה למורה שבפנים החוצה לרגע.

"סמדר, תשמעי, יש לי פה תלמידה שאני חושבת שתתאים בדיוק לכיתת
חלומות. היא חדשה וקוראים לה שושנה." אמרה אתי, וצחקקה מעט.
"אין בעיה, אתי, אני אקבל אותה יפה, אין לך סיבה לדאגה." סמדר
המורה נראתה חביבה מאוד, חשבה לעצמה שושי.
ברגע שנכנסה לכיתה, שושי הרגישה את המבטים החודרים של כל תלמיד
ותלמיד. היא הביטה מעט סביב, ולפתע קלטה את דביר, הבן של
עדנה.
היא הייתה שמחה שהיה שם מישהו שהיא מכירה לפחות.
"תלמידים, זוהי שושנה, תלמידה שמצטרפת אלינו היום. אני מבקשת
לקבל אותה בכבוד ובנימוס."
סמדר הראתה לשושי את המקום שלה. ליד דביר היה מקום פנוי. ושם
סמדר הושיבה את שושי.
דביר נראה קצת כועס, וקצת שמח.
"טוב תלמידים, אני ממשיכה. איפה היינו? אה, כן, אז מה יש לכם
להגיד לי על מלחמת העולם השנייה?"
שושי הקשיבה בעניין למורה, אך לא ממש בריכוז.
הפעמון צלצל להפסקה. כולם יצאו בבת אחת מהדלת. רק שושי נשארה
בכיתה. היא לא ידעה מה עליה לעשות עכשיו.
רינת ניגשה אל שושי, ורצתה לדבר איתה.
"שלום שושי, שמי רינת."
"שלום רינת."
"למה את לא יוצאת החוצה כמו כולם?" שאלה רינת את שושי, "לא
יודעת, אני לא ממש קולטת מה צריך לעשות עכשיו."
לפתע, לא היו לשושי את ההפרעות בדיבור, והיא הייתה מאושרת.
"אה. כשיש צלצול כולם הולכים להפסקה לדבר ולשחק בחוץ." רינת
הרגישה קצת כמו המורה שלה.
"לא מתחשק לי" שושי נראתה קצת עצובה.
"את רוצה שנהיה חברות?" שאלה רינת את שושי, "כן, אין לי בעיה"
ענתה לה שושי.
"טוב, אז כמה דברים: אני נולדתי עם תסמונת, שנקראת תסמונת
טורט. זה תופעה של טיקים בכל מיני חלקי גוף."
"אה. אז אני, נולדתי מעוותת בפניי, נולדתי פגה, ועם מום רציני
בלב."
"אה... אז אנחנו דומות...!!" שתיהן פרצו בצחוק.
היה מאוד בולט ה"קליק" המיידי שהיה בין שושי לרינת. שתיהן
השלימו את הפערים אחת אצל השנייה.  
שתיהן יצאו החוצה והלכו לשבת בספסל בחצר.
"שמתי לב שאת מכירה את דביר. מאיפה, אם מותר לי לשאול?" חקרה
אותה רינת.
"הוא הבן של המורה שלי מבית הספר הקודם. הכרנו היום."
"אה. ומה את חושבת עליו?" רינת המשיכה בחקירה, "אני לא ממש
מכירה אותו, אבל ממבט ראשון הוא נראה לי נחמד."
"נראה לי שהוא שם עלייך עין... ראית איך הוא מסתכל עלייך?"
שושי הייתה מופתעת. היא לא ציפתה מרינת להגיד דבר כזה.
"למה את חושבת, רינת?"
"כי אני יודעת לזהות דברים כאלו. באמת, דביר הוא ילד נורא
נחמד, אבל הוא נורא שקט."
"לזה כבר שמתי לב."
הצלצול לחזרה לכיתות נשמע בכל רחבי בית הספר. שושי ורינת גם כן
שמעו אותו, ונכנסו לכיוון הכיתות.
רינת התיישבה בכיסא שלה, ושושי בשלה. דביר נכנס לכיתה. שושי
נראתה נורא מוקסמת, כי הוא היה מרשים מאוד.
מין בחור שאי אפשר לפספס.
"שושי, יא מכוערת אחת, למה באת לפה יא מפלצת?" צעק לה אחד
הילדים.
שושי הרגישה כאילו הר נפל עליה. היא הייתה ממש על סף דמעות,
ורצתה לקבור את עצמה באדמה.
דביר שמע את המילים המכוערות של הילד הזה, ועצר במקומו. הוא
הסתובב, ואמר לילד בקול מפחיד:
"תשמע, אם עוד פעם אחת אני אשמע ממך או מכל ילד אחר בכיתה
הזאת, אומר לשושי משהו, אני אפרק אותו, שמעתם?!"

דביר הסתובב בחזרה, והלך לשבת במקומו. שושי הרגישה נורא
מאושרת. אף אחד לא עשה למענה דבר כזה.
לאף אחד לעולם לא היה אכפת שיקראו לה במילים.  
דביר התיישב במקום שלו, לידה ושאל אותה: "את בסדר?"
"כן," לחשה לו.
המורה נכנסה, והיה שיעור נהדר. שושי הרגישה נהדר. דביר הגניב
לה חיוכים מדי פעם.
רינת חשבה שהיא יכולה לעבוד פעם בתור מגדת עתידות. "נו שושי,
אני לא אמרתי לך? אני ידעתי שמשהו הולך פה. דביר אף פעם לא
התנהג כלך כך יפה לתלמידה חדשה."
"טוב, אז אולי סתם כבר נמאס לו שמקללים כל הזמן." היה נדמה
ששושי התכחשה.
שושי פגשה את דביר בתחנות, כשהוא חיכה לאימא שלו. היא התיישבה
לידו ושאלה אותו: "למה עשית את זה?"
"כי.. ס..ת..תם, נמאס לי לראות איך דני הזה מתייחס לילדים
אחרים" דביר החל לגמגם. זה אף פעם לא קרה לו.
כאילו הוא היה לחוץ בחברתה.
"למה אתה לחוץ?" שאלה אותו שושי, "אני לא לחוץ, אני סתם..."
"אה... אז רציתי להגיד לך תודה שהגנת עליי שם בכיתה."
"אין על מה", דביר השיב לה.  

אימא של שושי באה לאסוף אותה ביחד עם עדנה. "היי אימא," שושי
שמחה מאוד לראות אותה. "היי חמודה, איך היה היום?"
שושי הגניבה מבט לדביר וענתה לאימא שלה: "היה מאוד כיף..."
למחרת שושי קמה מוקדם, כדי להתארגן לבית ספר. אמא שלה כבר
הייתה למטה והכינה לה ארוחת בוקר.
"אמא, אני רוצה רק סלט היום" אמרה לה שושי,
"טוב, אין בעיה. את מוכנה? אנחנו כבר יוצאות."
"כן."
אסתר הורידה את שושי בבית ספר. שושי נישקה את אמה לשלום והלכה
לכיוון הכיתה.
בדרך לכיתה, שושי פגשה את רינת. "היי רינת. מה קורה?"
"מצוין. את באה לכיתה?"
"כן"
שושי ורינת קישקשו בדרך לכיתה וכשנכנסו לכיתה ראו את דביר. היה
לו חתך גדול בגבה, ופניו היו אדומות ונפוחות.
שושי הלכה אליו. "מה קרה לך, דביר?" שאלה בדאגה, "לא..זה כלום,
אני רק נפלתי..." דביר החל להילחץ כמו אתמול.
"אני לא חושבת כך. תחכה לי בסוף השיעור ליד הברזיות. אני רוצה
לדבר איתך."
בסוף השיעור דביר חיכה לשושי במקום שקבעו. שושי הגיעה ושניהם
התיישבו.
"עכשיו, תגיד לי מה קרה לך," פקדה עליו שושי. "אמרתי לך, זה
כלום, אני רק נפלתי."
"אתה לא רוצה שאני אכריח אותך..."
"טוב, אבל זה לא יוצא מפה, תישבעי לי!"
"אני נשבעת."
"זה אבא שלי. הוא היה אתמול נורא שיכור והתחיל להשתגע ולהרביץ
לי."
"מה???" שושי הייתה המומה. דביר התחיל לבכות כמו ילד קטן.
"הוא השתגע ואמר לי שאני לא הבן שהוא תמיד רצה, ושאני מצולק
ומכוער."
דביר ממש ייבב. שושי לא ידעה מה עושים במצבים כאלה.
"תחבקי אותי..." לחש לה דביר.
שושי חיבקה אותו. הוא עצם את עיניו וחיבק אותה בחוזקה. הם
התחבקו כל ההפסקה. שושי הפכה לאשת סודו.
ביום. הלב של שניהם הלם בחוזקה כאשר חיבקו אחד את השני.
"שושי, אני פשוט צריך מישהו שיהיה איתי, שיקשיב לי, שיחבק
אותי, כמוך. את מוכנה להיות המישהו הזה? החבר-נפש שאני כל כך
צריך?" לדביר היה מראה מעורר חמלה.
ושושי, נשמה טובה, ענתה לו בחיוב.
הם אחזו ידיים וחזרו לכיתה. לפני הכניסה לכיתה הם עזבו ידיים,
כי דביר התבייש ולא רצה לשבור את הדמות הקשוחה שהציג לכולם
אתמול כשהגן על שושי.

בסיום הלימודים, שוב חיכו ביחד לאימהות שלהם. "אתה רוצה לבוא
אליי עכשיו?" שאלה שושי, "אני לא יודע, אני צריך לשאול את אמא
שלי." דביר נורא רצה לבוא אליה. הוא מבחינתו הרגיש שהיא הרבה
יותר מחברת הנפש שלו. היא האור שבקצה המנהרה. היא החיים שלא
היו לו מזמן.
האימהות של שניהם הגיעו שוב ביחד.
"אמא, אפשר שדביר יבוא אלינו היום, לישון אצלנו?"
אסתר הייתה מופתעת. היא הייתה בטוחה שהם יתחברו, אבל לא בקצב
כזה מהיר.
"למה לא, אם עדנה מסכימה..."
"עדנה, אפשר שדביר יבוא אלינו לישון היום?"
"אין שום בעיה, חמודה. אני אקפוץ אליכם אחרי זה להביא לדביר
בגדים נקיים."
"יופי..." שושי נורא נורא שמחה. גם דביר שמח. אפילו יותר ממנה.

שושי ודביר עלו למכונית של אסתר, ונסעו הביתה. כשהגיעו, שושי
ודביר ישר עלו לחדר של שושי.
"אני אקרא לכם כשארוחת הערב תהיה מוכנה," צעקה להם אסתר.
הם עלו לחדר של שושי, והתיישבו על המיטה.
"למה הצעת שאני אבוא אלייך?" שאל דביר בסקרנות
"כי לא רציתי שתהיה לבד היום, עם אבא שלך. אני נורא פוחדת
עכשיו על מה שהוא יכול לעשות לך."
"אל תפחדי, אני חי עם זה מגיל 5."
"למה אמא שלך לא עוזבת אותו?"
"היא פוחדת שהוא ירביץ לה אם היא תעזוב אותו."

הטלפון למטה צלצל ואסתר ענתה.
"כן?"
"אסתר, זאת אני, עדנה."
"עדנה, מה קרה לך? למה את בוכה?"
"זה שוב הוא. הוא שוב הרביץ לי. אני בקושי יכולה לזוז."
"מי, אפרים? שוב? את באה לגור אצלי עכשיו. את ודביר תהיו אצלי
עכשיו, עד שתמצאי לכם סידור ותתגרשי מהאדיוט הזה!" אסתר ממש
כעסה. איך הוא יכול להרביץ לאישה? אין לו בושה?

"טוב, אני באה עם כמה בגדים של דביר ושלי, אני מקווה שהוא לא
ישים לב."
בסיום השיחה, אסתר עלתה לחדר של שושי לדבר איתה ועם דביר.
"ילדים, דביר, אמא שלך בדרך לפה. אתם תגורו אצלנו לתקופה.
שושי, אני מבקשת שדביר יישן איתך בחדר."
אמרה ויצאה ללא הסברים נוספים.
"סוף סוף יש לה אומץ לעזוב אותו," אמר דביר, ושושי נראתה שמחה
מתמיד.
עדנה הגיעה לבית של אסתר בשכונת נווה שאנן. אסתר פתחה לה את
הדלת וחיבקה אותה. היא הראתה לה איפה היא תישן ואמרה לה שדביר
בחדר עם שושי. דביר ושושי ירדו לאכול ארוחת ערב. דביר ראה את
אמא שלו וחיבק אותה.
הוא לחש לה באוזן: "סוף סוף אזרת אומץ," והיא חיבקה אותו.
הם התארגנו, ואכלו ארוחת ערב. דביר ושושי עלו לחדר לסדר את
המיטה, ואסתר ועדנה נשארו לפנות את מה שנשאר.
שושי הוציאה מהארון מצעים נקיים וציפתה את המיטה. היא שמה
ציפיות על הכריות והלכה לצחצח שיניים.
דביר כבר היה במקלחת וגם הוא צחצח שיניים. הם חייכו אחד לשני
כל הזמן. הם סיימו, והלכו לחדר כי הם היו נורא עייפים. הם שכבו
במיטה וכיבו את האור. הם דיברו ודיברו.
"תגידי, פעם היה לך חבר?" שאל אותה דביר.
שושי הייתה נורא מופתעת מהשאלה.
"לא. ולך, הייתה חברה?" "ארבע, אבל אף אחת מהן לא הייתה
רצינית."
שושי הייתה שוב מופתעת. היא אמרה לעצמה שהילד הזה מלא
הפתעות...
"ארבע...??? זה הרבה..."
"כן, אבל כמו שאמרתי, אף אחת מהן לא הייתה באמת חברה. לא הייתי
יכול לדבר עם החברות שלי על מה שקורה לי. כי אז הן היו נפרדות
ממני, בגלל שבנות לא אוהבות את זה, ששופכים בפניהם את הלב."
"תתפלא. אני דווקא נורא אוהבת להקשיב לאנשים שהם בצרה, או
שפשוט צריכים מישהו שיקשיב להם."
"ולזה אני בדיוק רוצה להגיע. בגלל שאת כזאתי, אני רוצה להודות
לך. אני יכול לתת לך נשיקה?"
בהחלט מלא הפתעות, אמרה לעצמה.
"כן, בסדר."
הוא התקרב אליה לאט לאט ובמיומנות. הוא ידע שבנות בפעם הראשונה
שהן מתנשקות הן קצת חוששות.
הוא הלך לכיוון הלחי שלה, אך קצת לפני שפיו נגע בלחייה, עשה
פניה חדה לכיוון הפה שלה.
הם נסחפו. הוא הרגיש בשמיים, והיא הרגישה בעננים. זה מעולם לא
קרה לה, או דבר דומה.
הוא נישק אותה בעדינות רבה, ולאט לאט ניתק את פיו מפיה.
פיותיהם התנתקו.
"מה זה היה?" שאלה בפליאה, "אה..זה? נשיקה, אני שאלתי אותך אם
מותר לי, ואת הסכמת."
"לא חשבתי נשיקה כזאת..."
"אני מלא הפתעות, חכי, את עוד לא מכירה אותי..."
"אני חושבת שאני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה מלא הפתעות.
אתה יודע, מאז שראיתי אותך פעם ראשונה, ידעתי שלא נהיה סתם
חברים."
"אני צריך לשאול אותך משהו."
"תשאל." "את רוצה להיות חברה שלי?"
שושי הייתה בשוק. היא ממש לא ציפתה לזה.
"אני חושבת שכן."
הוא נשק לה עוד פעם.
"את יודעת, למרות שאני לא מכיר אותך כמעט, אני מרגיש שאנחנו
מכירים כל החיים שלנו. את כל כך מבינה אותי. ואני, מבין אותך.
שושי, אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך, דביר. אז, לילה טוב."
היא הסתובבה לצד השני, והא חיבק אותה מאחור. היא אהבה אותו.
שניהם היו זקוקים למישהו שיקשיב להם.
והנה, הם מצאו אחד את השני ונסחפו. שושי - מעולם לא ידעה אהבה,
לא כזאת ולא אחרת. דביר - ידע ארבע, אבל אף אחת לא הייתה
רצינית ואמיתית כמו זו עם שושי. היה להם במי להיאחז עכשיו, אחד
בשני.
לא הפריע להם המראה החיצוני, הם התייחסו לזה בתור הייחודיות של
שניהם. הם אהבו, וזה מה שחשוב, האהבה.
בבוקר, אסתר הלכה למעלה להעיר אותם, להפתעתה, הם כבר היו
ערים.
"למה אתם לא יורדים למטה?"  שאלה אסתר "אנחנו מתלבשים ובאים,"
ענתה לה שושי.
אסתר הייתה נורא שמחה על החיבור בין שניהם. היא ידעה שלשניהם
לא היה קל, והם היו צריכים להתחבר, ולהשלים את החסרונות אחד של
השני.
"אז, מה יהיה היום בבית ספר?" שאלה שושי את דביר.
"אני אוהב אותך, ולא אכפת לי מאף אחד, אנחנו ביחד וזה מה
שחשוב."
שושי חייכה אליו. "אני חושבת שבינתיים לא נספר לאימא שלי
ולאימא שלך."
"טוב, מתוקה."
דביר נשק לה והם התחבקו. הם ירדו למטה לאכול ארוחת בוקר.
על עדנה עבר לילה לא קל. היו לה סיוטים שבעלה בא אליה ותוקף
אותה בחוזקה. באמצע הלילה היא עברה לישון עם אסתר, כי היא נורא
פחדה.
עדנה כבר הייתה למטה ועזרה לאסתר עם ארוחת הבוקר. שושי ודביר
ברכו את אמותיהן בבוקר טוב, וישבו בשולחן.
"איך ישנתם, חמודים?" שאלה אסתר. הם חייכו אחד לשני, "טוב
מאוד" ענתה שושי.

הם סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. "אני אקפיץ את הילדים לבית
ספר. תנעלי את הדלת אחריי, שמעת?"
לאסתר הייתה הרגשה שהוא יחפש אותה פה. היא לא רצתה לקחת
סיכונים.
עדנה הנהנה, ונעלה את הדלת כשאסתר יצאה. אח"כ עדנה סידרה את
הכלים, והלכה החוצה לזרוק את הפח.
היא יצאה, ואחריה שכחה לנעול את הדלת. כעבור 5 דקות אפרים נכנס
לבית של אסתר. הוא היה שיכור.
עדנה הייתה במטבח והוא בא מאחוריה. "אז ככה את עוזבת אותי, יא
בת זונה!!!" עדנה הייתה מבוהלת עד מוות.
"אני לא עזבתי אותך, ואל תרביץ לי. זה לא הבית שלנו שאתה יכול
להרביץ לי כמו לבובה חסרת רגשות!"
עדנה התחילה לקבל אומץ מולו. הוא הרים את ידו להרביץ לה, אבל
עדנה עצרה את היד שלו.
"אמרתי לך שאתה לא תרביץ לי יותר, שמעת? אני כבר לא מפחדת ממך.
אתה שיכור כל החיים שלך, ואתה מרים את ידך המגעילה והמטונפת
עליי ועל הבן שלנו. איך אתה מעיז בכלל?"
"הוא לא הבן שלי, והוא אף פעם לא יהיה. הוא מצולק ומכוער ואני
שונא אותו. את אשמה בזה שילדת לי בן מכוער!!!"
עדנה הייתה מזועזעת, היא נתנה לו סטירה. "תסתלק עכשיו מכאן, או
שאני אקרא למשטרה!"
"טוב, אני הולך, אבל תחזרי הביתה, את שומעת אותי?!"
"אתה תחכה בבית כמו ילד טוב לגט שאני אשלח לך בדואר. חסר לך אם
לא תחתום עליו!"
"יא בת זונה, את יכולה להמשיך לחכות, כי אני לא אחתום על שום
גט!"
"אין בעיה. אז יכניסו אותך לכלא, אתה רוצה? עדיף לך שזה ייגמר
יפה."
"אני הולך."
"אין בעיה, להתראות אהובי...!" עדנה אפילו הפתיעה את עצמה. על
האומץ שהיה לה לעמוד בפניו.

אסתר הורידה את הילדים בבית הספר. אמרה להם שלום, ונסעה. דביר
ושושי הלכו מחובקים לכיתה.
רינת ראתה אותם בדרך ואמרה לעצמה "אני חייבת לדבר עם שושי."
שושי ודביר נראו ממש כמו זוג מאוהב. הם התיישבו בכיסאות שלהם
ולא הפסיקו להתנשק ולהתחבק.
"אה... שני המפלצות התחברו ביחד.. כמה נפלא!!!" צעק להם דוד,
חבר של דני.
דביר שמע את זה, וקם אליו. תפס אותו בחולצה ואמר לו: "תשמע,
אני מזהיר אותך, אם אתה אומר משהו, אני אפרק אותך. אתה רוצה
שאני אפרק אותך?!" דביר איים על דוד.
"דביר, תעזוב אותו, אתה לא צריך להתייחס לכל דבר שהמפגר הזה
מוציא מהפה." אמרה לו שושי.
"הפעם שושי הצילה אותך. פעם הבאה לא יהיה מי שיציל אותך." דביר
עזב את החולצה של דוד, וחזר למקומו.
"למה לא נתת לי לכסח אותו?"
"דביר, מאמי, אין לך למה לכסח אותו. אפשר לפתור את הדברים
בצורה אחרת." שושי הייתה נורא רגועה.
היא הרגישה בטחון עצום כשדביר היה לידה.
"אבל, מאמי, אני לא יכול לשמוע איך שמדברים אלייך. זה עושה לי
רע. את יודעת שאני עושה את זה מתוך אהבה."
"דביר, אני יודעת להגן על עצמי. אתה הפכת אותי לחזקה יותר.
עכשיו אני יכולה להתמודד עם המילים האלה לבד. אני יודעת שאתה
עושה את זה מתוך אהבה." שושי הפגינה בטחון רב.
"אני אוהב אותך," אמר לה דביר, "גם אני אוהבת אותך מאמי. יותר
מכולם." הם התנשקו.

בהפסקה, רינת הלכה למקום של שושי ודביר.
"דביר, אתה יכול שניה ללכת, אני רוצה לדבר עם שושי."
"זה בסדר מאמי." אמרה לו שושי כמאשרת לו ללכת.
דביר קם ויצא מן הכיתה. "אז מה, אתם חברים עכשיו?" שאלה רינת.
"כן. הוא ישן אצלי אתמול והוא ימשיך לישון עכשיו אצלי לעוד קצת
זמן. יש לו בעיות בבית. תשמעי, רינת, את ממש יכולה לעבוד בתור
מגדת עתידות..."
"אמרתי לך, שושי יקירתי. זה היה ברור שיהיה בינכם משהו. אז מה,
כבר התנשקתם...? בואנה, את זריזה..."
רינת ושושי צחקו.

כשהמורה נכנסה לכיתה היו פניה לבנות כמו סיד. כל הילדים חששו
שמשהו קרה.
"כולם לשבת בבקשה." המורה הייתה רצינית מאוד.
"אם שמתם לב, דני לא הגיע לבית הספר היום. הוא לא יבוא לבית
הספר יותר בכלל.
אתמול כשהוא היה בדרך הביתה, מכונים דרסה אותו והוא מת על
המקום."
כולם היו המומים. היה שקט בכיתה.
פתאום אחד הילדים קפץ ואמר: "זה דביר הרג אותו. כולם שמעו איך
דביר איים אתמול על דני שהוא יכסח אותו."
דביר היה בשוק, כך גם שושי. ורינת. "זה לא נכון, אני לא הרגתי
אותו."
"דביר בוא איתי לחדר המנהלת, עכשיו!" קראה לו המורה סמדר.
דביר נורא חשש. איך מאשימים אותו על דבר שהוא לא עשה?
"אל תדאג מאמי, אני יודעת שזה לא אתה..." שושי ניסתה לנחם
אותו.
דביר קם מכיסאו ויצא מהכיתה. רינת באה וחיבקה את שושי.
"דוד, איך אתה מעיז להאשים את דביר?! אתה יודע שזה לא הוא!"
שושי צעקה על הילד שהאשים את דביר.
"סתמי ת'פה, יא מכוערת, דביר ועוד איך אשם. הוא אתמול איים על
דני, וכולם שמעו את זה!"
"אל תקרא לי מכוערת, שמעת יא נבלה?!" שושי הגנה על עצמה. היא
ידעה שדביר שמח שהיא עושה את זה.
"ודביר לא היה מסוגל לעשות דבר כזה לאף אחד." המשיכה שושי.

בינתיים בחדר המנהלת, היה שוטר ממשטרת ירושלים. דביר ראה את
השוטר ונכנס להיסטריה.
"אתם לא תיקחו אותי לכלא, שמעתם?! אני לא הרגתי את דני!"
"דביר, תירגע חמוד, אנחנו רק רוצים לברר." הרגיעה אותו אתי
המנהלת.
"אני באמת לא הרגתי אותו, אני נשבע. אתמול הייתי כל היום אצל
שושי. את יכולה אפילו לשאול אותה."
"אני מאמינה לך דביר. סמדר תקראי לשושי לפה בבקשה."
סמדר הלכה לכיתה. "שושי, בואי איתי לחדר המנהלת בבקשה." שושי
נבהלה, אבל היא ידעה את מה שהיא רוצה להגיד.
"אתי, הנה היא." אמרה לה סמדר.
"שושי מתוקה, אתמול דביר היה אצלך כל היום, וכל הזמן?"
"כן. אם את לא מאמינה את יכולה לשאול את אמא שלי ואת אמא של
דביר."
אתי התקשרה לבית של אסתר. "שלום גברת סימן טוב, מדברת אתי
עוזרי, המנהלת של בי"ס 'מאור'."
"במה אני יכולה לעזור לך, גברת עוזרי?" שאלה אסתר.
"יש לנו פה מקרה של ילד שנהרג. כפי הנראה, זו הייתה תאונה.
עכשיו, יש לנו ילד שהעיד שדביר הוא
זה שהרג את הילד. הילד נדרס ע"י מכונית בדרך לביתו אתמול בשעה
16:00 אחה"צ. האם דביר היה אצלכם בשעה הזאת?"
אסתר הייתה בשוק. היא ידעה שדביר לא מסוגל להרוג אפילו זבוב.
"הוא היה אצלי בבית בשעה הזאת. אני יכולה להישבע על זה."
"טוב, תודה רבה לך, גברת סימן טוב."
"אין על מה"
"אדוני השוטר, האימא של הילדה אמרה שדביר היה אצלה בשעה הזאת
ושהיא יכולה להישבע על זה.
חוץ מזה, דביר לא יודע לנהוג במכונית. תחשוב על זה." אתי העלתה
נקודה חדשה.
"דביר, זה נכון שאיימת על הילד הזה שתכסח אותו?" שאל השוטר את
דביר, "כן, זה נכון. אבל אני לא התכוונתי לעשות את זה. אני לא
הרגתי אותו. אני מודה שאיימתי עליו."
"למה איימת עליו? הוא עשה לך משהו?" שאל אותו השוטר.
"הוא קרא לי ולחברה שלי בשמות. אז אני אמרתי לו שאם עוד פעם
אחת הוא אומר משהו כזה, אז אני אכסח אותו."
"אה. הבנתי. תשמעי, גברת עוזרי, אין לי סיבה לעצור אותו אם יש
לי עדים שאומרים שהוא חף מפשע." אמר השוטר.
"דביר ושושי, אתם משוחררים. תחזרו לכיתות." אמרה להם המנהלת.
דביר ושושי יצאו החוצה והוא חיבק אותה הכי חזק שרק היה יכול.
"את רואה? זה למה אני אוהב אותך..."
שושי נישקה אותו. "אני תמיד אהיה לידך לבדוק שלא תעשה
שטויות."

אסתר הלכה לעדנה שישבה בסלון. "עדנה, מאשימים את הבן שלך ברצח
של ילד אחד. אבל אל תדאגי, אני אמרתי להם שאין סיכוי, כי דביר
היה כל היום אתמול בבית."
"אוי איזה מזל. הייתי מתה אם היו מכניסים אותו לכלא. הוא לא
מסוגל להיות לבד. הוא צריך אותי.
אני יודעת שאם הוא היה לבד הוא לא היה מסתדר. את יודעת שאפרים
היה פה?"
"מה??? אבל אני אמרתי לך לנעול את הדלת!"
"אני נעלתי, אבל אחר כך כשהלכתי לזרוק את הפח, שכחתי לנעול
אחריי. אבל העמדתי אותו במקומו. אמרתי לו שיחכה שהגט יגיע
בדואר." אמרה עדנה בגאווה.
"טוב מאוד. אני אשיג לך עו"ד שיסדיר את עניין הגט."
"תודה אסתר על כל מה שאת עושה למעני ולמען דביר. אני לא יודעת
מה הייתי עושה בלעדייך."
"סביר להניח שלא היית עושה..."

8 שנים עברו. הקשר בין שושי ודביר הלך והתחזק. הם היו בני 23.
שושי כבר סיימה צבא ודביר עוד לא.
רינת ושושי שירתו ביחד בצבא. אסתר שכרה לפני 7 שנים עו"ד לעדנה
שפתר את עניין הגט תוך חצי שנה.
עדנה שכרה דירה לה ולדביר שני בניינים מהבית של אסתר ושושי.
הכל היה נראה בסדר. דביר ושושי קבעו להיפגש בבית קפה כדי
לדבר.
"מה קורה מותק?" דביר שאל את שושי כאשר היא ישבה בבית הקפה
וחיכתה לו.
היא הסתובבה וראתה אותו. הם לא התראו חודשיים. שושי קמה אליו
וחיבקה אותו. הוא היה עם המדים והנשק עליו.
הוא היה נראה פשוט מהמם. המדים עשו אותו כל כך גברי וסקסי. היא
נישקה אותו חזק חזק כאילו הם לא התראו
שנים שלמות. הם ישבו ודיברו.
"אז מה? מחר אתה גומר את הצבא..." אמרה שושי בשמחה.
"סוף סוף. אני כבר מחכה לזה."
"תאמין לי שגם אני..."
שושי הייתה עכשיו סטודנטית לדוקטור ברפואה. היא למדה כל היום
וכל הלילה. דביר תכנן שכאשר הוא יגמור את הצבא, הוא ילך ללמוד
ארכיטקטורה. שניהם היו מוחות מבריקים, ומה שהם בחרו ללמוד היה
בדיוק מתאים בשבילם.
"יא מכוערים, אתה יא מצולק אחד ואת יא מעוותת אחת...!!!!"
מישהו שעבר עם אופניים ברחוב צעק להם.
דביר ושושי לא התייחסו. הם כבר למדו לרסן את עצמם ולא להתייחס.
או יותר נכון, דביר למד.
"אני רוצה לשאול אותך משהו." דביר התחיל להיות רציני.
"למה אתה רציני פתאום? תשאל..." שושי לא הבינה.
"את אוהבת אותי?"
"ברור שאני אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בחיים שלי." שושי לא
הבינה את פשר השאלה.
"אז אם את אוהבת אותי, ואני אותך, אז, את רוצה להתחתן איתי?"
שושי הייתה המומה. הוא עדיין נשאר אותו הילד מלא ההפתעות שנישק
אותה לראשונה, אותו הילד שתמיד אהבה, ואותו אחד, האחד היחיד
והמיוחד שהיא תמיד רצתה לבנות איתו חיים.
"כן. אין דבר שאני רוצה יותר בעולם. אתה לא יודע איך אני
שמחה." שושי בכתה מרוב אושר.
דביר הוציא טבעת מכיסו. הטבעת הייתה משובצת יהלומים מזהב לבן
ומשקלה היה 5 קראט. הוא ענד את הטבעת על אצבעה של שושי.
שושי פתאום הצמידה את ידיה על חזה ונפלה משותקת. דביר נבהל
ומהר הרים אותה וזעק: "שמישהו יעזור לי!!!!!"
כל האנשים שהיו בבית הקפה רצו אל כיוון האירוע. "יש פה רופא?"
דביר שאג ולא הייתה תשובה. "תתקשרו לאמבולנס! מהר!"
האמבולנס הגיע תוך 2 דקות ולקח את שושי לבית חולים "הדסה עין
כרם". דביר עלה עם שושי על האמבולנס. הוא התחיל לבכות כמו שלא
בכה עוד בחייו. הטבעת נותרה על אצבעה של שושי.
האמבולנס הגיע לבית החולים. מהר הוציאו את שושי על אלונקה ורצו
לכיוון טיפול נמרץ.
דביר רץ אחרי האחים שלקחו את שושי.  הם הכניסו אותה לחדר והורו
לדביר להישאר בחוץ.
דביר לא סבל את ההמתנה הזאת, הוא הרגיש כאילו כל העולם חרב
עליו. כאילו האור שהיא הייתה בשבילו - נכבה. כאילו חייו נלקחו
ממנו בשבריר שנייה.
תוך מספר דקות הגיעה הרופאה. "אתה קרוב משפחה?"
"כן אני בעלה לעתיד. אנחנו עומדים להתחתן."
"אוקיי. תשמע, שושנה נולדה עם מום רציני מאוד בלב. וכנראה שהיא
התרגשה היום יותר מדי. אתה יודע מה גרם להתרגשות הזאת?" שאלה
הרופאה
"היום אני הצעתי לה נישואין. ופתאום היא החזיקה את ידיה על
החזה...ונפלה." דביר היה שטוף דמעות. הוא לא ידע מה לעשות. הוא
הרגיש אשמה גדולה מאוד.

"טוב. אני מאוד מצטערת, אבל אני לא חושבת שהיא תשרוד. ההתרגשות
הייתה יותר מדי גדולה עבורה. ברשותך." הרופאה פנתה והלכה לחדר
שבו שושי שכבה.
דביר רצה לקחת אקדח ולירות בעצמו. תוך דקות ספורות רינת הגיעה.
"מה קרה לה, דביר?"
שאלה רינת בהיסטריה.
"זה הלב. הצעתי לה נישואין היום והיא התרגשה יותר מדי."
"אוי דביר..." רינת חיבקה אותו חזק חזק. אימא של שושי ועדנה
הגיעו לבית החולים.
"מה עשית לבת שלי, מנוול?!" "אסתר, זה לא אני, זה הלב. אני
הצעתי לה היום נישואין והיא התרגשה יותר מדי." דביר הרגיש
נורא.
"מה הרופאה אמרה?" שאלה אסתר בהיסטריה. "הרופאה אמרה שהיא לא
חושבת שהיא תשרוד." כולם פרצו בבכי קורע לב. אסתר הייתה
אומללה.
"מי בכלל אמר לך להציע לה נישואין?! למה אתה חושב שזה לא יקרה
כשתהיו נשואים?
אני לא אתן את ברכתי. אני לא אסכים שתתחתנו. אתם גם לא יכולים
להיות לבד. אתם צריכים עזרה, לבד אתם לא תסתדרו!!!"
חוסר האמון הזה של אסתר בבתה ובדביר הרג את דביר. היא לא סמכה
עליו ולא סמכה עליה שהם מסוגלים לחיות לבד.
"דביר, נשמה שלי, תקשיב לאימא רגע. תחשוב רגע בהיגיון. אתם לא
תוכלו להסתדר לבד. אתם מוגבלים. אתם תצטרכו המון עזרה." דביר
לא האמין למשמע אוזניו. גם אמו לא האמינה בו. אימא שלו, האישה
שהוא חשב שתתן את ברכתה ראשונה.
"אני אתחתן עם שושי עם ברכתכן או בלעדיה! שמעתן?!" דביר כעס
מאוד.

הרופאה הגיעה. "שושי מראה סימני חיים. היא כבר התעוררה חלקית.
אני מאשרת למישהו אחד בלבד להיכנס לראותה."
"אני נכנס." הודיע דביר
הרופאה ליוותה את דביר לחדרה של שושי. "מאמי שלי, איך את
מרגישה?" שאל אותה דביר.
"אני ב..ס..ד..ר. מה איתך אתה?"
"את לא יודעת איך אני דאגתי לך, נשמה שלי. חשבתי שעוד רגע ואני
אמות."
"אל תדאג לי. אני כבר רגילה. אתה פשוט נורא הפתעת אותי. כמו
תמיד."
"מתוקה, תשמעי יש לנו בעיה קטנה. אימא שלך ואימא שלי מתנגדות
לנישואים. הן אומרות שאנחנו מוגבלים ושאנחנו לא נסתדר לבד."
"מה??? דבירי מתוק שלי, תקרא לאימא שלי לפה עכשיו," ציוותה
עליו שושי.
"טוב."
הוא יצא מהחדר. "אסתר, בואי. שושי רוצה לדבר איתך."
אסתר הלכה לכיוון החדר.
"אימא, איך את מעיזה?! אני במצב כזה רק בגלל שאני מתרגשת. את
לא תגידי לי אם להתחתן או לא. אין לך זכות יותר על החיים שלי.
אני ילדה גדולה. אני אתחתן עם ברכתך או בלי. אני אוהבת את דביר
יותר מכל דבר אחר ואני לא אסרב להצעה שלו רק בגלל שאני
'מ-ו-ג-ב-ל-ת'!" שושי התפרצה על אימא שלה. אסתר הייתה המומה.
היא יצאה מהחדר בכעס רב.
הרופאה הייתה בחוץ. היא נכנסה לחדר. "אדון דביר, אני אשחרר את
שושי רק עוד יומיים. היא חייבת להישאר להשגחה. אתה מעוניין
להישאר איתה פה?"
"כן. אם אפשר."
"אני אבקש שיסדרו לך מיטה לידה." הרופאה החביבה יצאה מהחדר.
"אני אוהב אותך הכי בעולם. ואני אתחתן איתך." הבטיח לה דביר.
"אני יודעת." האחים האחראיים נכנסו לחדר עם מיטה מתקפלת. הניחו
אותה, סידרו אותה והלכו. דביר ארגן את השמיכה ושכב לישון. הוא
היה תשוש.
"מאמי, אתה ישן?" קראה לו שושי.
"בערך. את צריכה משהו?"
"אותך." דביר התקרב אליה בחיוך ונשק לה. "עכשיו אנחנו צריכים
לנוח. לילה טוב, יפה שלי. תחלמי עלינו."
אסתר, עדנה ורינת הלכו הביתה. אסתר ועדנה הבינו שאף אחד לא
יעצור אותם, לכן הסכימו לתת את ברכתן.
חלפו יומיים, ושושי כבר הרגישה הרבה יותר טוב. דביר סידר את
הדברים שלה ושלו ולקח אותה הביתה. "מאמי, את לא תחזרי יותר
הביתה שלך. עכשיו יש לנו בית קטן משלנו."
"מה? איפה זה?"
"בדיוק פה." דביר הצביע על בית קטן שצבעו החיצוני היה צהוב
בננה. הם נכנסו הביתה והכל היה כבר מסודר ומאורגן. שושי
הסתובבה בבית והייתה מוקסמת. איך הוא הצליח להפתיע אותה.
שושי הגיעה לחדר השינה שלהם. היא קפצה על המיטה הענקית. דביר
נכנס לחדר.
"אני רוצה אותך. עכשיו."
שושי עמדה על המיטה ודביר עלה על המיטה גם הוא. הוא נשק לה והם
נסחפו, בדיוק כמו בפעם הראשונה שהוא נשק לפיה כשהיו בני 15.
הוא נגע בגופה, והוריד את חולצתה.
היא נגעה בפניו והורידה את מכנסיו. הם עשו אהבה טהורה ואמיתית.

הם נשארו לשכב במיטה יום שלם. הוא חיבק אותה ולא היה מוכן לתת
לה ללכת אפילו לשירותים. הם אהבו יותר מתמיד. הכוח שלהם להישאר
ביחד חיזק אותם וחישל אותם והפך אותם לבלתי מנוצחים.

חצי שנה עברה לה, ויום החתונה הגיע. שושי קנתה שמלת כלה מדהימה
שאימה עזרה לה לבחור.
דביר קנה חליפת חתן שאביו עזר לו לבחור. דביר סלח לאבא שלו, כי
בסופו של דבר הוא אהב אותו והוא רצה שילווה אותו ביום חתונתו.
שניהם היו נרגשים ולשושי כבר הציצה בטן קטנה. היא הייתה בהריון
באמצע החודש החמישי. דביר היה שמח מאוד ששושי הודיעה לו שהוא
יהיה אבא.
החתונה הייתה יפה ומרגשת.

הרבי אמר לפני הקידושין: "החריגות של שניכם היא זו שאיחדה אתכם
יחד. היא זו שהחזיקה את שניכם יציבים ואיתנים מול כולם. האהבה
שלכם היא התוצר של כל מה שעבדתם בשבילו. אני נותן את ברכתי,
ומי ייתן שהקדוש ברוך הוא ישמור עליכם ויעניק לכם כל שתרצו."  

כאשר דביר שבר את הכוס, שושי חיבקה אותו ונישקה אותו. הם ידעו
עמוק בלב שעכשיו, שום דבר שבעולם לא יפריד ביניהם.

שושי המשיכה להביט בחלון שמשקיף על תנועת הכבישים. היא ידעה
שלמרות שדביר הלך לעולמו הוא תמיד יישאר איתה, בלב שלה.
"אימא, את חושבת על אבא?" שאל בנה של שושי, אלון. "כן אלוני,
אני נורא מתגעגעת אליו."
"גם אני, אימא"
אלון היה בן 15, והוא היה נראה בדיוק כמו אביו. נאה וחסון,
ומעל הכל, נשמה טובה.
אלון נולד בלי שום פגמים. אימא שלו, שושי, אהבה אותו יותר
מכול. שושי כבר הייתה בת 39. דביר נהרג בתאונת דרכים לפני 5
שנים, כשהיה בן 34. הוא היה בדרכו למרפאה של שושי, להביא לה זר
ורדים אדומים, כמו שהיא אהבה.