"נופ" הוא חשב לעצמו, "למה לעזאזל בית הספר הזה באמצע החיים?
למה זה מועיל, בעצם?".
מה שאול רצה, בעצם? תמיד היה אחרי כולם בבצפר, מגיע מאוחר.
תמיד היה בצד בכל חייו...
הוא תמיד היה צריך להידחף לאנשים, שרצה להיות איתם בקשר, עד
שבאחד הימים זה עבר על הגבולות. תקופת הבגרויות הרסה אותו,
והקשתה עליו יותר, גם בהיותו פליט של החברה, זה שתמיד היה שם
ולא התייחסו אליו. בהפסקות תמיד היה יושב מסתכל, מצחקק ושותק.

באחד הימים דן חשב לעצמו, ששאול צריך עזרה, ופנה אל שאול:
"תגיד שאול, רוצה לבוא לשחק איתנו פיינטבול אחה"צ? אנחנו
הולכים לכסח את הסנובים האלה מנופית"...
שאול התלבט. דן ממש התפלא, שלא הסכים על ההחלטה, ואז שאול ענה
לו: "דן, מי הולך לשחק איתנו מבית הספר?", ודן ענה לו, "אני,
אורי דקל ועמיר". חשב קצת, ואז אמר: "ונראה לי, שגם אבנר. אבל
אני לא בטוח לגביו... צריך לשאול אותו". שאול קימט את פניו,
"אני אודיע לך עד ארבע אחר-הצהריים", הגיב שאול, "תשאיר את
הפלאפון דלוק".
"סבבה" אמר לו דן, וחשב לעצמו, "אין מצב שהאידיוט הזה ישחק
איתנו, הוא ילך ויסתבך בצרות עם אבנר עכשיו. נמאס לי לנסות
לחבר בין השניים האלה!... טוב, חפיף"...
אחרי חמש דקות הוא הגיע לכיתה וראה שם את חן, וצעק: "חן! הבטחת
לי, שתבואי אלי ללמוד לבגרות בלשון".

השעה הייתה חצות היום. שאול יצא מבית הספר והלך לכיוון ביתו,
ובדרך, כמו שחזה דן, הוא פגש אותו שם, את אבנר.
הילד המגודל והמופרע מהשכונה המקבילה, הילד שתמיד ידע איך לרדת
לשאול לחיים. הם היו אויבים בנפש...
אבנר בא אל שאול ושאל אותו: "שמעתי, שאתה בא לשחק איתנו
פיינטבול היום אחה"צ". "כן, דן שאל אותי אם מתחשק לי לבוא
ולשחק איתכם", ענה לו שאול, "למה שאני אפספס הזדמנות לכסח את
הסנובים האלה מנופית".

אבנר ציחקק, ואז שינה מיד את פניו: "שאול! אנחנו מתכוננים
למשחק הזה כבר במשך 6 חודשים. אם אתה עושה שטויות, זה הסוף
שלך. אני אעשה עלייך ערימה קטלנית, כל החבורה של הפיינטבול
יעשו עלייך ערימת ילדים, תזהר!".
"אוי לא!" חשב לעצמו שאול, "אני שונא ערימות ילדים, זה ממש
מזכיר לי את הסרטים, שראיתי מאושוויץ, ביום שדיברו איתנו על
המסע לפולין".
"טוב, יש לי בגרות להתכונן אליה" אמר שאול, והלך הביתה.

ואז שאול הלך לו הביתה והתכונן לבגרות, שם לב שהשעה כבר שתיים
אחה"צ, והרים את הטלפון. "טוב, זה זמן האמת, ללכת או לא?"
חייג את המספר של דן, אבל במקום דן, זו הייתה חן. "הלו, אפשר
לקבל את דן?". "כן, רק שנייה".
"מי זו?!" שאל שאול, "זו חן...". שאול ניגעל משמה של חן, הילדה
שהיה לה את ה"קראש" הכי גדול עליה בכל הזמנים... "אוי, שוב
הפקצה הזאת, אין לי כוח לשטויות שלה, שתלך לסרק את הפס כבוד
שלה" הרהר וחייך לעצמו. נדב השכן תמיד סיפר, שלחן יש פס
כבוד...
ואז דן ענה, "שאול, מה אתה אומר? אתה בא?", ואז הוא ענה לו:
"כן, אני לא אפסיד הזדמנות להפציץ נופיתניקים, אני לא סובל
אותם".
דן חייך חיוך רחב ואמר: "מצויין! אני ממש שמח לשמוע, ואגב גם
אבנר בא, אז אני מציע, שלא תרד עליו"...
"כן, אני יודע" אמר שאול ועיוות את פניו, "דיברנו קודם, הוא
איים עלי בערימה"... "אהא" אמר דן, "טוב, אז נדבר אח"כ"...
"ביי!" אמר שאול וחזר ללמוד.
ואז הוא לא שם לב לזמן, והשעה הייתה כבר 15:39. "אוי, שיט!",
אמר שאול, "אני צריך להיות בזירת פיינטבול בעוד 21 דקות
בדיוק". שאול שם בתיק את כל המגנים ורץ במהירות למגרש. הוא
הספיק להגיע בזמן...

כשעמדו האנשים, שישתתפו, הוא ראה את האנשים מנופית:
חליפות מזהב נוצץ, ומגנים חזקים... שאול נדהם. "מליינים..."
הוא מילמל לעצמו.

השעה 16:30, המשחק התחיל, שלבים של גישושים. אבנר בא ולוחש
לשאול, "רק תעשה טעות אחד..." וחייך חיוך זדוני. שאול ענה לו,
"סבבה, ואגב 'זה טעות אחת', חתיכת אינפנטיל" וברח מהר.
שאול התחבא מאחורי השיחים, כאשר כדור חלף ליד רגלו, ואז הוא
ראה ילד מנופית בטווח אש. כיוון, וירה...
הכדור פגע ישירות באוזנו של דוד מנופית והוא יצא מחוץ למשחק,
ושאול צעק לעצמו "!Bullseye" וחייך. אבל הוא צעק קצת חזק מדי,
כי הילדים מנופית רצו לכיוון הזה.
שאול ברח מהר. כדור פגע לו ברגל. שאול נפל, "שיט..." הוא
מלמל.
"זה הסוף שלי".
ואז שאול קם, כיוון וירה בילד שרץ מולו, אבל בגלל המרחק הכדור
נפל, ובמקום בחזה הכדור נפל ופגע במקומות לא כל כך נעימים.
הילד קילל את שאול, "יא יצור, סיכמנו שהאזור הזה מחוץ לתחום,
פריק", ויצא מהמשחק...
נשארו שניים מנופית. בינתיים אבנר יצא מהמשחק עקב כדור שפגע לו
בגב, ועמיר נפצע ברגל. נשארו רק דקל, אורי, דן ושאול, כנגד
שניים מנופית. שניהם היו קטנים ומהירים, וקשים לפגיעה.
ואז, הוא ראה אותה, נעה, נערת החלומות שלו... כל מי שהוא דיבר
עליה איתו הסכים איתו חד משמעית, שהילדה מושלמת, שהילדה
מדהימה, שהיא מקסימה, כל תואר אחר שתרצו...
היא באה לצפות במשחק בגלל עמיר ואורי. הם היו ידידים שלה, היא
רצתה לראות אותם מנצחים.
שאול יצא מריכוז קל ורץ ישר לכיוון הלא נכון, שם כמובן היה
המחנה של נופית, ושני הילדים מנופית רצו אליו במהירות. אחד ירה
על שאול ופיספס, ושאול החזיר בירייה כדור שפגע לו בירך, ואז
כשהוא נפל, ירה בו עוד כדור ישר לחזה, והוא יצא מהמשחק. אבל אז
שאול נפגע נורא בגב, איפה שיש לו צלקת, ושאול פונה משם. הוא
נפצע חזק מדי, אבל זה לא הספיק, כי עוד כדור שירו עליו פגע לו
באצבע, ואז שאול פונה לבית-החולים...
כולם מיהרו אליו אח"כ, גם נעה. היא באה לבקר אותו.
והם דיברו ודיברו, ואז באמצע השיחה שאול אמר, "תגידי, נעה. אם
מישהו היה מציע לך לצאת, מישהו שאת מכירה המון זמן, וחושב שאת
מושלמת, מה היית עושה?"
נעה הייתה מבולבלת, "יכול להיות, זה תמיד תלוי בבנאדם".
לאחר שהות-מה שבה ואמרה,"שאול, אני מקווה שאתה לא רומז לכך,
שידיד שלי רוצה אותי! אני אמות מפחד אם מישהו כמו עמיר ירצה
אותי. זה הידיד שאני מכירה מגיל שנתיים, והוא אומר לי תמיד,
שאני מושלמת. אתה רומז לגביו?"
"לא לא, אבל לגבי מישהו אחר..." ענה שאול.
"מה?" הייתה נעה מבולבלת.
"נעה, תרצי לצאת איתי פעם לסרט?"
נעה הסמיקה נורא. היא לא ידעה איך להגיב, האם להגיד לו שהיא
בעצם מאוהבת באחיו?
"תקשיב שאול, אני ממש לא יודעת מה להגיד לך, זה לא שיש בעייה
איתך", נאנחה, "פשוט אני רוצה מישהו אחר כרגע...אני באמת
מצטערת, אולי מתישהו זה יקרה. מתישהו, אבל כרגע לא, אני
מצטערת".
שאול קצת התעצב: "טוב, לפחות ניסיתי, אה? טוב, בהצלחה עם נער
החלומות שלך", וחייך, "הוא בטח בנאדם מאוד בר-מזל, אם מושלמת
שכמוך רוצה אותו".
נעה חייכה, "יש לו חברה כרגע וזה קצת עצוב", וקימטה את פניה...
"אבל הוא די בר-מזל, הוא זכה בלוטו אתמול"...

שאול נרתע לאחור, "את, את. את רוצה את אחי הגדול? את גיא? אבל,
אבל, הוא גדול ממך בארבע שנים, את רק בת חמש-עשרה וחצי..."

נעה בתוך שנייה התמלאה עצב רב, "אל תזכיר לי את המשפט הזה,
בבקשה"
"מדוע?" שאל שאול. "כי זה היה הנימוק של אח שלך, לזה שהוא לא
רצה אותי" ענתה נעה, והמשיכה: "את רק בת חמש-עשרה וחצי נעה, זה
לא מסתדר לי, כך אמר לי"

"אה-הא!", אמר שאול, "אז את המעריצה האלמונית שלו, הא?"
"כן" אמרה נעה והתעצבה.
"אני הולך לרדת לו על הצורה מעכשיו, היהיהי..."
"חיחי", גיחחה נעה, "תודה על התמיכה שאול, אתה בנאדם טוב".
"תמיד בשבילך נעה, בהצלחה עם גיא".

כששאול חזר לבצפר, כולם פתאום היו חברים שלו, בגלל שהוא סיים 3
מנופית בקרב פיינטבול, וכשהם היו בדשא, מאחורי מגרש הספורט,
אבנר פנה אליו ואמר לו: "תקשיב, אחי. יש לי עסק לא גמור איתך"
"מה?" אמר שאול, "לא הבנתי אותך, בילבלת אותי"
ואז הוא אומר: "תמיר, אתה מוכן? ו...ערימהההההה!!!"
שאול חשב, "אוי שיט" ועשו עליו ערימה.
כולם צחקו וגם שאול ציחקק, ואז אבנר אמר: "סתם, אחי. זה סתם
בשביל הכיף, אתה בנאדם טוב".

ומאז ועד היום, תוכלו למצוא את שאול וחבריו במגרשי
הפיינטבול...

היצירה הזאת מוקדשת לשאול, שבחיים האמיתיים הוא לא באמת ככה,
אבל המחשבה עליו קצת נתנה לי מוזה.
ועוד ברצוני להגיד, שאין לי שום דבר נגד האנשים שגרים בנופית,
ושכל השמות פה בדויים, חוץ משאול, ותודה לאחותי עדי שנתנה לי
את השמות לסיפור...