[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקד גרין
/
ברידג'

היא מסריחה, חושב לעצמו בזמן שהיא מתכופפת להרים חפץ כהה מרצפת
הבית המטונף שלה. באינסטינקטים הפועמים בו, נדרך כולו, מחכה
לגרוע ביותר. בת זונה.
זונה? הוא מגחך על עצמו. במציאות בה זקנה בת 75 מאיימת עליך,
אתה באמת במצב רע. לא יודע למה, אבל משהו בתנועות הזריזות שלה
מלחיץ אותו, מתנצל בפני עצמו.
האישה מרימה חפץ שהוא לא יכול לזהות ומתקרבת אליו. לא יודע
להחליט מה מאיים יותר, הריח או החפץ. גוררת רגל כבדה ואחריה את
השנייה, היא נעמדת מולו מחייכת. משהו בהתנהלות שלה, לא מוצא חן
בעיניו. סלידה מבצבצת מאי שם, לנוכח המחווה המתחנחנת - מנסה
להתחבר שלה. הוא מנסה לזיין איזה זקנה, והיא מחייכת אליו? מה
נהיה? אבל הסלידה שלו מטרידה אותו יותר. אסור לערב רגש, הוא
חוזר לעצמו על המשפט שהציל אותו כל כך הרבה פעמים ממלכודות
אנושיות. הוא חוזר ומונה לעצמו בזריזות, את סוגי הרגש הקיימים,
בתוכם גם את ה"טובים", כמו השטויות שבנות חושבות עליהם, אהבה
וגעגועים וכאלו. אבל ברגע שיש לך אותו, את הדבר הזה, שהוא לא
דבר שאתה שולט בו, אתה מאבד אחיזה. זה הדבר האחרון שהוא מוכן
שיקרה - להאמין לחיוכים ומילים טובות, בעיקר של המין הנקבי.
אין מצב.

אתה רוצה לאכול משהו, היא שואלת, מזהה את המחשבות שלו. לא, מה
פתאום, עונה עוד לפני שמסיימת לשאול, והחור בבטן שהוא סוחב כבר
יומיים, מזכיר לו שהוא שקרן פתולוגי. הוא משכנע את עצמו שיש לו
בחילה מהריח, ושהוא כבר לא מבחין בין הריח שלה ושל הבית שלה.
היא מניפה את ידיה מולו עם החפץ. הוא מביט בדבר הזה, שנראה כמו
פסל ברונזה כבד במיוחד, ועליו דמות גברית באמצע זריקת כדור
ברזל. זה המזל שלי, אומרת הבאה בימים הזו, עלובת הנפש.

הוא מחייך לעצמו לרווחה. ברחוב שום דבר לא מאיים עלי. לא
שוטרים, לא שתיינים אלימים אדומי פנים ובטח לא חולדות, שקרה
וכרסמו לחברים שלו אברי גוף. אבל זה שהחפץ לא מאיים עליו מתחיל
להטריד אותו יותר. בשביל מה הוא בא לפה בכלל, בשביל להרים לה
300 שקל במקרה הטוב? לפי איך שהבית שלה נראה, אם הוא ימצא 70
זה יהיה נס.
ט-ע-ו-ת, הוא גוער בעצמו וחולשה פיזית מלווה את המחשבה. הוא
מחשב מהר את מספר השניות שחלפו בין הדבר האחרון שאמרה (מה זה
היה?) לתגובה שלו. אז את רוצה לתרום או לא, שואל באינסטינקט
מיידי, מבלי יכולת לשחזר את רצף השיחה בניהם. עוד פעם טעות.
הוא מבחין במבט החשדן שלה. מה היא אמרה קודם לעזאזל. כלבה
תככנית. הוא רואה בעיניה מבט מוזר. כזה שלא רואים כל הזמן. מבט
שראה אולי פעם אחת בחיים אצל יוני חבר שלו, שסיפר לו על  מה
שעשו לו בכלא.

מה זה קשור, מעורר עצמו לדעת. הוא משחזר מבט חטוף בבית המוזנח,
כשהזקנה פתחה לו את הדלת בעודו מרצה בפניה, על חשיבות התרומות
לילדים נכים. המראה המהיר שחלף במוחו למראה הזוקנה ממעמד טוב,
שמזמינה עובדים סוציאליים מהעירייה ופקידים מביטוח לאומי לבית
הזה, בשביל לקבל תשומת לב, אבל בעיקר כדי לסחוט מהם כספים. היא
לא טיפשה הזקנה. אבל רצף האירועים שמתרחש שנייה מיד לאחר מכן,
זה משהו שלא היה מעלה בכלל על דעתו.

היא מתיישבת, הזוקן, אוחזת בכוח (הוא יכול לראות) בפסל הטיפשי
שלה, נאנחת ומתחילה לדבר. נראה כי היא מדברת קצת לעצמה במין
זיכרון שנראה נוסטלגי, אבל מלווה שוב במבט הזה מקודם. היא
מתארת ערב משגע (ככה היא אומרת הזוקנה) עם שתי חברות שלה
ששיחקו ברידג' אצלה בבית. אפילו שתינו קצת, היא מגניבה אליו
חיוך בוחן, כממתיקת סוד. עדה, הביאה בקבוק עארק, שהבן שלה שכח
אצלה, וככה שתינו. בהתחלה טיפות קטנות, כי זה נורא חריף, אבל
החריפות הזאת עשתה לנו משהו נעים. המשחק נהיה פתאום חסר מתיחות
ושכחנו שאנחנו בכלל מתחרות אחת בשנייה.
היא מביטה בו ומסבירה. יש אצלנו נוהג כזה, לכתוב על דף את כל
הנקודות, ולקראת סוף השבוע לחלק את השקלים. את המילים האחרונות
היא אומרת בלחש. הוא שואל את עצמו אם זה שקלים או אלפי שקלים
והיא משחקת אותה מטומטמת, אבל לא אומר כלום, גם ככה עשה כמה
שגיאות. הוא מביט בה קצת פעור פה, מוצא עצמו מהנהן למולה,
מחווה שאף פעם לא משתמש בה. זה נותן לה בטחון והיא ממשיכה
להיכנס לכל מיני פרטים שנשמעים לו כמו גיבוב מלא רחמים עצמיים,
של זקנות כמוה והחברות שלה. היא מספרת איך באיזשהו שלב, אפילו
עדה, שהיא השמחה שבחבורה, שמה תקליט של אדית פיאף והתחילה לפזז
לה בחדר, מזמינה לריקוד כל אחת מהן בתורה. זה היה לילה בלתי
נשכח, עד היום הן מזכירות את זה במשחקים שלהם, ומעלות פרצי
צחוק כשהן נזכרות באינצידנט. אח"כ הן הלכו. דווקא הצעתי להן
להישאר לישון, היא מוסיפה בטון שנשמע לו מריר ומקפיא. פתאום.

היא לא שמעה כלום. היא ישנה טוב אותו לילה. כשהתעוררה היה כבר
בוקר. מוקדם בבוקר, היא ידעה לפי חריקת משאית הזבל ורעש פריקת
הפחים מפלסטיק. זה השעות שהייתה קמה בהם בלאו הכי, אבל הפעם זה
היה מלווה בכאב ראש בלתי נסבל ומשקל גוף לא כבד במיוחד, הרוכן
מעליה. היא ניסתה לפתוח את עיניה אך לא ראתה דבר, מלבד כתם
שחור, ואולי, ניסתה לשחזר, פרצוף של אדם כלשהו, מטושטש להחריד.
גופה הרופס התעוות לעצם המחשבה. היא יכלה רק למלמל "יש כסף
בסלון, בתוך הפסל שם" וגם המשפט הזה יצא מקוטע. היא השתתקה
כשהרגישה שזה קורה. רצועות עור מקומטות ובלויות נמתחו דום,
מנסות לעכל שדר מסוג זה, מכיוון המוח. כל שהצליחה לבקש, ממי
ששומע את זעקותיה הלא נשמעות, שיעשה שזה יגמר מהר, כדי שתוכל
להקיא. זה נגמר לבסוף. היא לא יודעת לשחזר איך ומה בדיוק היה,
אבל זה נגמר בסוף. ואולי  הדבר הכי גרוע שקרה היה שזה נגמר
והיא עדיין בחיים. היא כנראה התעלפה, כי כשהתעוררה היה כבר
צהרים, ידעה לפי הרעשים בחוץ. רק שבועיים מאוחר יותר, כשהכריחה
עצמה לצאת ולקנות מצרכים במכולת, הולכת לכיוון הפסל, גילתה
שתחתית העץ נפתחה, והכסף לא היה שם.

היא מביטה בילד הזה. הוא משיב לה מבט שואל, אבל מלא בביטחון.
אני לא תורמת, היא אומרת פתאום, מפתיעה אפילו את עצמה. הוא
מביט בה במבט מאוכזב ומזלזל. כל הדקות האלו שעמד פה והקשיב
לזיוני שכל האלו, של תרנגולות סרוחות. הוא חושב להסתובב וללכת
כבר, חושב לעצמו שלא בא לו אפילו לתקוף אותה. הכל נראה כבר חסר
תכלית. בזבוז זמן משווע, ואין לה גרוש על התחת, בטח. תחושת
דיכאון אופפת אותו, הוא לא מבין אפילו למה.

אבל תקנה לך משהו לאכול, טוב? היא משתלטת לו גם על המחשבות
בצורה הכל כך אופיינית לנשים. הוא מסתובב אליה כועס. היא
מסובבת את תחתית העץ של הפסל ומוציאה משם ערב רב של כסף מגולגל
היטב. היא מושיטה לו מאתיים שקל. הוא מביט בה ובערימת הכסף רגע
ארוך, לוקח את הכסף בלי להגיד מילה, מסתובב ויוצא משם.

כשהוא יורד במדרגות, רואה בעיני רוחו, שלוש זקנות רוקדות עם
עצמן בדירה מעופשת יותר מהחורים בהם הוא ישן, הוא פתאום נזכר
בסבתא שלו. גם סבתא שלו הייתה משחקת ברידג'. פעם אפילו ניסתה
ללמד אותו, אבל לא הייתה לו סבלנות. זה משחק של זוגות, לא
מתאים לרחוב. משחק של זוגות הוא חוזר על המחשבה. הוא מעיף עוד
מבט אל דלת הדירה ממנה יצא. זונה שקרנית, ידעתי שהיא מחרטטת
עלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בטח שיהיה
שיוויון כלכלי
בסוף, השאלה היא
רק אצל מי?"




קארל מרקס משיב
לגורו יאיא
בשאלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/04 17:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקד גרין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה