ישבנו מסביב לשולחן. היינו רק אני ואמא. אבא היה בחו"ל.
לנסיעות שלו אף פעם לא היה תזמון טוב. היה שקט מחניק. אמא לא
אמרה דבר. ואני, לא היה לי מה לומר. פחדתי להגיד משהו כי
לפעמים כשהיינו מדברות היא הייתה מתחילה לבכות. ככה סתם בלי
סיבה. בלי שאמרתי משהו פוגע. ואחר כך הייתי מצטערת שבכלל העזתי
לדבר. אז העדפתי הפעם לשתוק.

אולי היתה לה סיבה לפרצי הבכי שלה, אבל היא אף פעם לא היתה
משתפת אותי ופעם כששאלתי אותה "למה את בוכה?" היא אמרה שהיא
רוצה שאני אניח לה, ושלא כדאי לי להיות חלק בזה. ואני רק רציתי
לומר לה 'חלק ממה? אמא, אני כן חלק מזה. אני חלק ממך אם את לא
זוכרת, את ואבא הבאתם אותי לעולם לפני 15 שנה. ואם תרצי או לא
אני חצי שלך וחצי שלו. וכל מה שעובר עלייך עובר גם עליי אני
חצי ממך, ואני השלם שלך.' אבל לא אמרתי דבר. העדפתי לשתוק.

סיימתי את המרק וחיכיתי שאמא תסיים גם כדי שאוכל לאסוף את
השולחן. לרגע היה נדמה לי שהיא אמרה משהו. אבל לא הבנתי מה.
היא הורידה את המשקפיים וניגבה את עינייה שהיו לחות מבכי.
חיבקתי אותה ובלי שום סיבה בכיתי גם אני. מה עובר עלי? מה עובר
עלינו? ממתי נהיינו כאלה רגשניות. אמא תמיד אמרה לי שבכי לא
פותר כלום. וככל שבוכים זה רק מראה כמה אתה מפחד ולא מאמין.
אמא היא המורה הכי טובה שהיתה לי אי פעם. יותר טובה מהמורה
רינה שלימדה אותי לקרוא ויותר טובה ממיכל שלימדה אותי לרקוד.
אמא לימדה אותי לחיות.

והיא עדיין מלמדת אותי. בדרך שלה. אמא תמיד אומרת שצריך לבכות
רק כשממש עצובים כדי להוציא את העצב מהגוף וגם אז לא יותר מדי
כי זה לא בריא. פעם כששאלתי את אמא "למה לי יש עיניים כאלה
קטנות ולך ולאבא יש עיניים גדולות?" אז אמא אמרה שכשהייתי קטנה
בכיתי הרבה ומאז העיניים שלי נשארו קטנות. אז החלטתי שמאז אני
לא אבכה יותר. ככה הבטחתי לעצמי. ולא בכיתי עד היום בארוחה
למרות שבכלל לא הייתי עצובה ולא הייתה בי שום מועקה, פשוט
הרגשתי שאני חייבת. והרגשתי עם זה טוב. וסוף סוף הבנתי וסוף
סוף העיניים שלי נפתחו. לאמא יש סיבה ומאחורי הדמעות שלה יש
סוד. סוד שאולי אני לא אגלה אבל מאחוריו מסתתרת השאלה מדוע
העיניים שלי קטנות.