[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנינה בר-יוסף
/
מכתב לאמא

22.06.04  

כיוון שאמא שלי לא מתפקדת כלפי כמו אמא,
יש לי חסך בלב.
היא תמיד אמרה לי, שאני מדמיינת את הקיפוח.
מדמיינת את טונות האוכל שאחותי מקבלת.
מדמיינת שהיא עושה לי פרצופים...
בקיצור, כל חיי אני חיה חיים דמיוניים.
ולכו תסבירו לילדה קטנה עם שתי צמות
שמי, שמדמיין, זו אמא ולא היא.
הייתה רק קרובת משפחה אחת, שתמכה בי.
אבל היא לא הייתה אהודה על משפחתי.



השבוע אומרת לי בת דודתי:
"את לא מדמיינת. אני רואה כמה אוכל היא נותנת לאחותך ולאחיך.
גם חברתי רואה את הדחיה שלה אותך. היא גם לא אהבה את אמא שלך".

"אז למה כולם שותקים, למה את שותקת?" אני שואלת אותה.
והרי כל מעלליה נעשים בפומבי.
"לא יודעת, יש לי זכות להעיר לה?"
"בוודאי שיש" זועקת אני. "בוודאי שיש לך זכות".
ממשיכה ואומרת לי בת דודתי בטון תקיף:
"תגידי לה, שתתחיל לכבד אותך על מה שאת.
שתכבד אותך על צורת הגידול, שאת מגדלת את ילדתך לבד.
ובכלל שתעזוב אותך".
"אדבר איתה בטלפון".
"לא, בטלפון זה יעבור לה ליד האוזן".
בליבי אני נחנקת. איך אדבר איתה פנים מול פנים, כשאני רגילה
להיות הכבשה השחורה, כשאני רגילה, שלא מגיעה לי כל התייחסות?
"תגידי לה פנים מול פנים", אני שומעת את בת דודתי בטלפון.
אני מתנשפת לעצמי, מתי אצליח לדבר איתה?
ואיך אומר לה?
גייסתי לעזרתי את כל הכלים, שרכשתי במהלך שנות טיפולים
פסיכולוגיים ואלטרנטיביים. כבר עשיתי דוקטורט פרטי.
אמרתי לעצמי:
דברי איתה כשיזדמן לך. כשלבך לא יחשוב לנקוע ממקומו.
דברי איתה בטון הכי רגוע שאפשר.
נכון, את יודעת על כל ההסתות, שהיא מסיתה את בתך נגדך ללא
הצלחה
ועוד...
אבל כבר עברת את זה.
ובתך תמיד לצידך...



והנה הגיע הרגע, שלבתי היה יום הולדת.
הלכנו ארבעתנו למקום מסוים.
בתי הגיעה למכוניתם לפני.
אני נוכחת לדעת, כי השתנה מקום בית הקפה.
בהיעדרי אמא אמרה לבתי,
כי זה יום הולדתה והיא תבחר לאן ללכת.
על פניו זה נכון.
אך למה לעשות זאת מאחורי גבי?
ולא לענות לשאלותי לגבי שנוי המקום?
רק בגמר הערב, בבית,
סיפרה לי בתי את המאורעות.



שם מצאתי הזדמנות.
אמא חזרה מהנוחיות, ואני הלכתי.
שם במדרגות שמעתי עצמי אומרת:
"אמא..."
"כן... ", ענתה בחיוך צבוע.
כשתשמעי מה יש לי לומר, תימחק הצביעות מפניך, חשבתי בלבי,
והפעם לא התייסרתי כמו תמיד.
"רציתי לומר לך, שתתחילי לכבד אותי על מה שאני. על דרך גידול
בתי לבד בהצלחה ותפסיקי להשפיל אותי על יד כולם". אמרתי זאת
בטון רגוע, כאילו לא בנפשי הדבר.
"עכשיו אני יכולה להגיד לך משהו?", אמרה היא בטון תקיף של
בית משפט.
"כן... אבל רק אם את לא עושה לי בית משפט, אלא מדברת אלי
יפה".
"את תמיד מסתכלת עלי ומחפשת... תמיד נדמה לך שאני עושה
פרצופים..." אומרת היא בתוקפנות.
"אמא, אני כבר לא מסתכלת ולא שומעת אותך. אבל אביטל, נורית
ושחר, כולם שומעים אותך לאמור:
'אני לא יכולה לסבול אותה... אני לא יכולה לסבול איך היא
שרה... אני לא יכולה... לא יכולה... היא באמת חושבת שאליהו
הנביא נכנס הביתה...'".
"את לא יכולה לסבול אותי? אז בבית לבד תגידי מה שאת רוצה, אבל
לא ליד כולם", הוספתי.

הרגע קפא.
היא נעלמה דום.
הרגשתי את הזמן נעצר.
עוצר נשימתו.
שקט...
ו... תנועה של אחרי צפירה.



מאז לא נאמרו דברים, ולא נשמעו דברים.
הערב עבר בהרגשת חמיצות.
להבדיל אלפי הבדלות כשאחותי נמצאת.
אז כל התנהגות שוטה מתקבלת בברכה.

הרגשתי איך זו שגרה בתוכי,
פתאום יוצאת להגנתי.
שמחתי ונפעמתי.

מתוך הקלה זו, הרגשתי צורך לכתוב לה.
אך לא בשמי, אלא בשם של זו שגרה בתוכי.



מכתב זה כתבתי לאמא שלי.  כתבתי אותו דרך ה-ICQ.
רק הבת שלי, בת ה-15 (כבר), מתכתבת דרכו.
אמא שלי מתכתבת עם הנכדים שלה, גם היא.
כיוון שעם איתי מזמן היא לא מדברת, בעצם מעולם לא דיברה,
החלטתי להעז ושוב לחשוף עצמי בפניה. אבל לא בשמי.
אלא כאדם מהצד. לפעמים הדברים נשמעים אחרת
כשהם נאמרים מגורם שלישי.
כי זאת יש לדעת, איש מהמשפחה לא העז מעולם
לבקר את התנהגותה כלפי.



גם בהיותי נערה ניסיתי בדרכים שונות להגיע אליה.
ללא הצלחה.
התנהגותה כוללת רק אותי.
בתה הבכורה.
מבת דודתי שמעתי לא מזמן, כי היא הלכה לייעוץ
אך עקשנותה לא עמדה לה להמשיך ולהתרכך.
ולי זה ממשיך לכאוב...ולכאוב...



אמרה לי חברה לעבודה:
"מי שלא מקנא הוא חמור"
ובכך שחררה לי את פלונטר הקנאה.
זה טבעי ואנושי.
והקנאה מופנה כלפי יחס חם המופנה רק לאחרים...



11.06.04, שישי

שלום אהובה!

הפעם זה מסר, הקשור לבת הבכורה שלך.
אמרת, שהיא מסתכלת עלייך ובודקת כל תנועה שלך.
אז זה רק נדמה לך.
אבל נמשיך את הקו שלך בכל זאת.
אם נדמה לך, שהיא מסתכלת עלייך, למה שלא תחייכי אל הבת הבכורה
שלך? תשברי את הקו שנדמה לך שהיא נוקטת, ותהפכי אותו לחיובי.
פשוט תחייכי אליה. היא נורא רוצה תשומת לב ממך. היא נורא רוצה
קשר איתך. היא מחכה, שתשוחחי איתה בלי שתגידי לה כל הזמן שהיא
מדברת "שטויות" או "יותר מדי". כשיש קשר טוב, אין דבר כזה
"יותר מידי" או "שטויות". אין מקום לביקורת שלילית שכזו.
לידיעתך, יש  לבת הבכורה שלך הרבה דברים, אבל שטויות זה לא אחד
מהם.
האם חשבת על כך שאולי היא מדברת "הרבה" ו"שואלת המון שטויות"
בגלל שהיא רוצה קשר איתך? את כל הזמן שותקת אליה, מרצינה מאד,
והיא מנסה לשנות את הקו. היא מנסה לרכך את האווירה, ואת לא
מאפשרת לה.
היא רוצה להיות שותפה לקשר, שיש בינך לבין אחותה.
לא חשבת מעולם לחלק את תשומת לבך בין שתיהן?  
גם לבת הבכורה שלך יש ילדה.
כך שהיא יודעת מה זה לב פתוח לילדה. אבל ממך אין את זה.
אז ככה. ממבט מבחוץ, במבט מרחוק, נסי לראות את הבת הבכורה שלך
בלי התנגדויות.
נסי לראות אותה כמו שהיא, מישהי שמתמודדת עם המון דברים, שאת
אפילו לא מעלה בדעתך.
אם נדמה לך, שהיא מבקרת אותך (והיא ממש לא), חייכי אליה.
מוססי את לבה ברכות האימהית שלך.
היא נורא מפחדת מההאשמות שלך. זה חונק אותה, גורם לה ממש למות
בתוכה.
היא יודעת מה זה להתמודד עם אתגרים, ברכות.
גם לה יש בת. והבת הזו רגישה מאד. וברכות אפשר להתמודד איתה.
לא סתם הבת שלה מצליחה, ואהובה.
זה הכל מהשקעה, שהושקעה ברכות ולא בעיקשות.
ובקשר לבייביסיטר שהיא מצאה, או יותר נכון זה שהבת הבכורה
מצאה בזכות קשריה הטובים עם אנשים, פרגני על כך לנכדה שחר.
לא מזמן דיברת בזכות נכדה בוגרת יותר, על כך שהיא עובדת ולומדת
ומצליחה.
הנה שחר גם לומדת ומצליחה וגם מצאה עבודה לכל הקיץ.
למה לא לפרגן ולעודד? למה לא להראות שמחה?
כן, זה מכתב קצת ארוך. אבל זה קשור לבת הבכורה שלך.
לפעמים יש רושם, שאת שוכחת, שזה מה שהיא.
בכל אופן, בתור אדם מבחוץ, אני כמו שאני רואה את הדברים:
כדאי מאד לומר רק דברים חיוביים. מניסיוני אפשר לומר ביקורת
במילים הכי טובות שיש.
אם את לא בטוחה איך לעשות זאת, התייעצי עם משהו.
אבל בשום אופן לא ללעוג, כי לעג יוצא ממקום רע ולא עוזר לשום
קשר.
זה מסר ארוך, אבל מעניין וכדאי.
אז לסיום: קראי את הכתוב בלב פתוח, פשוט, מקבל ועם רצון טוב.
אין פה האשמות ואין ביקורת. יש פה רק רצון לגשר בין שני
בני-אדם,
שבמקרה הם אמא ובת בכורה.
יש המון ביטחון שאת תרוויחי מזה. יותר ממה שאת חושבת.
שבת שלום ומבורך!



שבוע שלם עבר, ותשובה לא קיבלתי.
התראינו פעם אחת, והניכור נמשך.
ונמשך.
אבא שותק, כי כבר נמאס לו להתעסק בענייני דיומא.
הוא כבר בן 82, שאלוהים ישמור אותו.

ככה זה נשאר.
דברים נשארו תלויים ועומדים באוויר.

אין מענה לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- קונאן הברברי
שיחק אותה בסרט
- זה היה
שוורצנגר
- די, שניהם
שיחקו אותה.



ביקורת קולנועית
מהמגרש


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/04 15:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנינה בר-יוסף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה