עלינו במדרגות העץ, שחרקו תחת רגלינו.
מול עיניי- שוקיה המוצקים ושני פלגי ישבן כבדים,
ורחש שמלתה.
בקומה העליונה היו שני חדרים, שהזכירו את ליבה,
רחבים ובטוחים.
חיפשתי את עיניה, רציתי לאחוז במותניה הגמישים
ולצנוח עמה אל שמיכת הפוך.
הנה כך, בלא הצטדקות או חרטה.
לרגע האמנתי באמת, שאם אשכב איתה יתנדף
הרעל מגופי.
אני מכיר את התחושה הזאת.
הרעל לא באמת מתנדף, הוא מודחק לפינות עונש.
הבטתי בה היטב.
זאת היתה הפעם הראשונה, שעשיתי זאת.
בימי חיי הארוכים לא ראיתי עצב כזה, יפה כל כך.
רציתי לאהוב אותה, להצניף אותה אל חיקי, רציתי לעשות לה דברים,
שהדעת לא תסבול.
מבט קצר וחטוף אל אישוניה, שהתרחבו בעלטה, הבהיר לי, כי היא
אבודה.
כי מוחה מתרוצץ, נתפס במלכודת.
צא משם, אמרתי לעצמי, ברח, אינך רואה כי סופך להילכד
עימה?
נלכדת נהדרת שלי, עצובת נפשי,
ילדה שלי.