New Stage - Go To Main Page


מסתכל במראה. הפרצופים העצובים על רקע הים, הצוק והשמיים.
כשאתה נהג אוטובוס אתה לומד עליהם. הנוסעים, לכל אחד יש סיפור
משלו, וכל אחד נוסע בקו שלי.
ההיא מאחורי למשל, העיניים העצובות שלה, הקמטים והסדקים
מהניתוחים הפלאסטיים שהתפרקו, בגיל צעיר היא בטח ניסתה להיות
היפה ביותר, רצתה למצוא בן זוג, לא להישאר לבד, ועכשיו, עכשיו
הכל כבר מת, הניתוחים מתפוררים והחיוך נעלם.
ולידה, אני מכיר אותו, הוא נוסע בקו הזה כל יום לעבודה וחוזר
בערב, אבל מה הוא עושה כאן בשעה הזו? רגע, עכשיו אני מבין,
הפתק הורוד שבידו מסביר את זה, זה מכתב פיטורים, המחשבות
שבראשו מתאבלות על כך והוא יודע שאין מה לעשות, אז הוא מנסה
למצוא תחליף, החיוך שלו מופנה לזו שתמיד שותקת, כל בוקר היא
עולה לאוטובוס ובוהה בחלון, מהרהרת לעצמה, החיים שלה לא יותר
טובים, אני זוכר שהיא עלתה לאוטובוס עם איזה אחד לפני כמה
חודשים, הפנים שלה היו אדומות ונפוחות והפנס בעין נפוח עוד
יותר. הוא כל הזמן אמר שהוא מצטער ושלא התכוון, אבל היא לא
הייתה מוכנה לשמוע, פשוט התעלמה ממנו. שתקה. שבוע אח"כ היא
עלתה לאוטובוס עם מסמכים ביד, מסמכי גירושים, היא ירדה ליד בית
המשפט עם דמעות בעיניים.
אבל רגע,ההוא ליד הדלת נראה לי מוכר, הסתכלתי בעיתון שמולי
ושם הוא היה, בעיתון של יום שני, אני זוכר את הסיפור, הבית שלו
נשרף וכל הרכוש שלו יחד אתו, עכשיו הוא בטח ירד בלשכת העבודה,
או בלשכת הסעד, מה שיעזור לו לחזור על הרגליים, שיעזור לו לקבל
בחזרה את הרצון לחיות, שיהיה לו טעם  בחיים.
וההוא מאחוריו עם הקביים והצלקות, הסיפור שלו עצוב משל כולם,
בנסיעה מאילת הם הפריזו במהירות ו...כן, זה קרה, ההתנגשות,דם
ואש מכל כיוון, הם היו כל-כך שיכורים שלא ראו אפילו את הסלע
הגדול, הפניה נעלמה מעייניהם וזהו.  הוא איבד את החברים שלו
ואת החיים שלו, אולי לא מבחינה פיזית, אבל הנפש השמחה נעלמה
מעולמו.
והסמל ההוא, שיושב ובוהה בחלון, אספתי אותו מיד לבנים, הוא
סמל בצה"ל באחת הפלוגות שבלבנון, הוא הלך לאזכרה של אחד
מחייליו, בוכה על גורלו של החייל ונזכר איך הוא בתור חייל,
במלחמות, ראה את החברים שלו מתים לו מול העיניים, נופלים
לרגליו, והוא לא יכל לעשות כלום, לא יכל לעזור להם.
והערבי הזה לפניו, שכל יום כשהוא יושב בתחנה אנשים מסתכלים
עליו, מפחדים לעלות אתו על אותו הקו, הכל סטיגמה שהדביקו לו,
והפרצוף שלו שאומר שהוא לא מצליח, כולם משווים אותו לערבים
אחרים, אלה שעושים את הפיגועים, אבל אני מכיר אותו, הוא אדם
טוב, מגיע לו משפחה, אבל איך הוא יגיע למטרה הזו עם כל מה
שרודף אחריו, השנאה בעיניים של סובביו, הדעות הקדומות.
אבל יותר מהכל אני מרחם על הזה מהספסל האחורי, זה שיושב בצד,
לבד, כשהיה צעיר יותר- כלפני שנתיים או פחות, נהג ללכת לים כל
הזמן, לגלוש על הגלים, להסתובב עם חברים על החוף, ועכשיו הוא
צריך לנסוע כל יום לקופת חולים לקחת את התרופות שלו , כי עכשיו
אין לאן לברוח, בשבילו הים הוא דבר רחוק, חלום. עכשיו כשהסרטן
הוא זה ששולט לו בחיים, נראה כאילו לחיים אין טעם. הכל עכשיו
נעלם, הריקנות מקיפה אותו והוא בודד. כולם חושבים שאם יגעו בו
ידבקו, הנקודות החומות שעל פניו, הראש הקריח, הכל הסגיר אותו
ואנשים מנסים להתרחק ממנו כאילו הוא מוקף בשדה כוח המונע
מאנשים להתקרב אליו פיזית ונפשית. אבל לכל אחד מהם יש שמחה אחת
בחייו, כשהם עולים לאוטובוס שלי, מסתכלים לי ישר בעיניים וחיוך
קטן עולה על שפתותיהם, החיוך שאומר שלפחות החיים שלהם לא היו
כמו החיים שלי.
כבר בגיל 6 אבחנו אצלי את המחלה- השכל שלי לא יכול להתפתח כמו
של בני אדם רגילים, ובקיצור- אני מטומטם. ההורים שלי קבלו את
זה די טוב, וניסו להגן עלי. אבל זה די קשה אם הם אינם. שנתיים
לאחר מכן הייתה להם תאונה, הם התנגשו חזיתית באוטובוס כשמיהרו
בנהיגתם, כשניסו להסביר לי את זה אני סירבתי לקבל את החדשות,
האישה הנחמדה מהמשטרה חשבה שבגלל שיש לי בעיות שכליות, אז אני
מתעלם מהחדשות, אבל האמת שאני סירבתי לקבל אותן, חיכיתי שיגידו
שהכל מתיחה אחת גדולה, ואני עדיין מחכה.
מאז המוות של הורי עברתי לגור אצל הסבא והסבתא, אבל לטפל בילד
"מיוחד" כמוני זו עבודה קשה מדי, אז הם שלחו אותי למוסד מיוחד
לילדים כמוני, ומשם עברתי למשפחה מאמצת, ועוד אחת, ועוד, כך
כולן לא רצו אות, כאילו אני נטל על כולם, לא מתאים לעולם הזה,
לחיים האלו.
במוסד תמיד דברו איתי על כך שלפעמים צריך להשתדל מאד ולעשות
משהו עם החיים שלי, להתאמץ. חשבתי על כך ודיברתי עם הפסיכולוג
של המוסד שייעץ לי לנסות ללמוד נהיגה, דבר כזה יכול לעזור לי
אפילו למצוא עבודה. אז ניסיתי, ובטסט ה-12שלי, אחרי שלמדתי כמה
שנים והתאמצתי, הצלחתי, הרשיון שלי, כרטיס קטן כזה מפלסטיק עם
תמונה שלי עליו, בשביל זה התאמצתי כל כך הרבה?
אז ניגשתי לכמה חברות של מוניות ואוטובוסים, הדחיות זרמו כמו
טיפות בברז, ואז המכתב המושיע, אגד חשבה שיהיה נחמד מצדם תת
לאחד עם בעיות ניסיון ואולי אנשים יעריצו אותם על כך. ומאז
תקעו אותי בקו הזה שעובר בכל כך הרבה מקומות,אבל מסלול קצר,
ממרכז העיר, לכביש שליד צוק הים ומשם חזרה לתחנה, אבל את
האנשים שעולים לאוטובוס, כמו המסלול, לא ניתן לשנות.
אז מה עכשיו? שוב חוזרים לתחנה והאנשים לביתם? בלי טעם, בלי
רצון? לא! צריך לעשות משהו, צריך מוצא, מהמקום הזה, הרי ממילא
אני לא רצוי.
הים הסוער גועש, המסלול נגמר אך הנסיעה ממשיכה הצרחות של
הבהלה, אך בכל זאת החיוך בעיניים, להתראות.

- הסיפור נקרא כך מאחר שהאוטובוס הוא צבעוני מבחוץ אך גם בשל
המשמעות הפנימית שלו.




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/6/00 15:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר דובי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה