אור הגיח מבין התריסים, בהפתעה.
הוא ישב עם סיגריה ביד אחת, עיתון בשניה. ריח של קפה דחוס היה
באוויר. הוא מלמל איזה משהו על להרוג אמסטפים תמימים. אמסטפים.
אכפת לו מאמסטפים. לפחות זה. היא התמתחה, מנסה להקשיב לו עוד.
הוא רק המשיך לקרוא בשתיקה. היא שאלה את עצמה למה הוא חשוב לה
כל כך, דווקא עכשיו. היא חיפשה ביד אחת את התחתונים שלה וביד
השניה את שארית הכבוד, שהיא חשבה שנשאר לה. אין תחתונים. היא
קמה, מנסה להיראות סקסית. הוא לא הניד עפעף. כנראה שאני פחות
"מדהימה, כמו לנגן צבעים" בבוקר. גוררת רגליים לכיוון
המקלחת. משתדלת, שלא לגעת בכלום, לא להרגיש את הקיר. היא מועדת
על האסלה, קמה לאחר שעה. שוטפת פנים. חוזרת למיטה, אוספת חלקי
לבוש אקראיים בדרכה - כנראה שלא באתי עם בגדים. היא תוהה למה
המחשבה הזו הגיונית יותר מהאפשרות, שהם היכנשהו בבלאגן. היא
מתיישבת, משתדלת להדחיק את מי שלבש את הבגדים האלו קודם. היא
מסתכלת עליו, אבל היא מצליחה רק לראות את כתמי הדם - הכמעט
מרהיבים - על הקיר. זרנוקי טיפות קטנות כמו גמדים ביער בוהק.
"בא לך לעשות משהו?" היא שואלת. הוא מעיף מבט על הרצפה והיא
מבינה לבד. מכינה לו, מכינה לעצמה. עוד רבע שעה להתאוששות והיא
כבר בדרך הביתה. בין בית לבית ובשומקום מיוחד, היא נכנסת ריקה
למיטה. תוהה עם עצמה מה גורם לה לבחור, להעדיף. מה כל כך טוב
בעכשיו ומה היה כל כך נורא במקודם. מה גורם לה לחזור על היום
הזה שוב ושוב. מה גורם לה להגיע לאותה מסקנה.
מחר. מחר היא תפסיק. היא תחזור. הכל יסתדר.












21/6/2004