"ג'ונס".
התעוררתי למשמע קול נשי, בקושי מסוגל לפקוח את עיניי ובכל זאת,
חש בדביקות ולחות דוחה.
"ג'ונס, תקום כבר".
לא קוראים לי ג'ונס.
אולי בכלל לא התעוררתי בבוקר וזה חלום? גברים נשואים לא אמורים
להריח מאלכוהול זול, בטח שלא בבוקר יום שבת.
אולי הילדים השאירו את הטלוויזיה בסלון דלוקה ואני הוזה קולות
ששמעתי בשנתי. קמתי לכבות את הטלוויזיה ולצעוק על החלאות, אבל
כל מה שמצאתי הייתה ספה ירוקה ומאפרה.
"ג'ונס, אתה מכין גם לי קפה?"
אני לא שותה קפה או מעשן, כמו כל טיפוס בורגני/אקדמאי ממוצע
נשוי עם שני ילדים והכנסה מובטחת.

כנראה שזה שוב קרה לי.
כבר ביקרתי אצל דוקטור שטרית, רופא האליל המרוקאי, שלאחר שהביט
בנימי הדם המפוצצים סמוך לאישונים איבחן אותי כסובל
מ"סקרמביאוזיס טקמנדזוס" כרונית ולמרות שהמחלה לא סופנית, אין
לה תרופה.

יצאתי מהדירה וגיליתי רחוב זר עם שלטים, שהוטבע עליהם פונט לא
מוכר על גבי רקע כחלחל עם כיתוביות בערבית מתחת לשמות
העבריים.
"ג'ונס יא עיוני, כיף?!" פנה אליי פלאח עם כאפייה לבנה
ומפוספסת. לא יכולתי שלהבחין בפניו המעוטרות זיפים שחורים
ולבנים, שתי וערב. פניתי אליו בתהייה אם יעזור לי למצוא את
המכונית שלי, בשביל לצאת מהישוב הזר.
"בשביל הגבר של סוועדת, החמולה גם תיקנה BMW חדשה", נפנף
בצרור מפתחות וצ'יפר אותה בלאפה לדרך. הוא כיוון אותה לעבר
היציאה מהכפר ונסעתי.

הפעם האחרונה שהגעתי לגליל הייתה בצבא, כשעלינו לליטני. מעניין
כמה זמן נמשך ההתקף ובמה כרכתי את עצמי הפעם. בדרך בין עפולה
לתל אביב,  הבחנתי בערבי שעוקב אחריי על גבי אופניים ממונעות.
עצרתי בצד וסימנתי לו ביד להתקרב. "ג'ונס יא אבויה, שכחת את
סוועדת בבית". הוא נכנס למכונית והצמיד לרקתי סמית' אנד
ווסטון 9 מ"מ. הוא אמנם לא עטה כאפייה, אבל לפי המבטא והכפכפים
לא היה קשה מניין בא ולאן אני חוזר.
כשהסברתי לחמולה את הסיטואציה, הם באמת התאמצו להבין וכיבדו את
הכנות שלי; הם אפילו התקשרו לדוקטור שטרית, בשביל שיבוא לקחת
אותי למרות שהסברתי שאין צורך. סוועדת הייתה עצובה, אבל ידעה
שאין לה עתיד עם יאהוד מז'נון כמוני.

מדי פעם הייתי מתקשר אליה מהבית ומחליף כמה מילות נימוסים. היא
תמיד הייתה מספרת לי על החתונה הגדולה שערכנו בחג הקורבן ועל
ההילולה שבסופה אמא שלה נפטרה מההתרגשות.
זה הסביר את הפלאשבקים מהם סבלתי בלילות, בהם עץ ענק נפל
בג'ונגל ואיש לא היה נוכח בסביבה בכדי לשמוע את הקול, אם
נוצר.
דוקטור שטרית אמר לי שכל הבעיה לא נובעת מגורם פיזי, אלא
רוחני. ייתכן והנפש שלי אבודה. אני משוכנע שבגלגול קודם הייתי
דמות במחזה כמו הקמצן של מולייר, נורא מתאים לי לתת מונולוג
דרמטי מתחת למרפסת, למרות חוסר המשמעות הטמון בכזה. אולי אוכל
להיות מאדאם האכסניה של פפה גוריו, עם שדיי הרפוסים ואיפור
מרוח בצבע כחול ואדום, שנמרחים עם המייק אפ. תמיד נמשכתי
לצרפת, בטח משום שאני מהפכן גדול כמו רובספייר.
אולי בעצם הייתי מוסקיטר והשותפים שלי היו אנשים דגולים כמו
ז'אן ד'ארק ופרנסואה מיטארן. לצורך העניין, הייתי מבקש מהם
לכנות אותי דארטניאן, כי אני לא יכול ממש להשתייך לשלישיה
סודית. הרי אני נשוי לערביה.
ז'אן הציעה כמה פעמים להרוג את סוועדת בשביל לשחרר אותי לחופשי
מכבליי המוסריים, אבל היא בטח סתם ניסתה להרשים אותי. הרי ברור
לה שישרפו אותה שוב והפעם לא יטרחו אפילו למתוח אותה על צלב.
מי רוצה להיות מונומנט היסטורי של חולי נפש?
אולי ייפול פור והיום אצליח להכנס לחדר מרופד ולקפוץ על מזרון
עד שאתמוטט. כשהתחלתי לקפוץ, שמתי לב שאני ממש זז ולא ממש
ביוזמתי.

חשתי יד טופחת עלי, כמעט מעירה אותי בניעורים.
"ג'ונס."
הו, לא שוב.