[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי בר-סיני
/
הטרמפיסט

"היי, צריך טרמפ?"
"בטח! לאן אתה נוסע?"
"כיוון ירושלים, לאן צריך?"
"זה הכיוון! תודה רבה!"

שלב א' הסתיים, אסיפת טרמפיסט. זה היה יותר קל ממה שלימדו
אותי.
תל אביב. איזו עיר יפה, כבר שנים, שלא ביקרתי כאן. טוב, לא
בדיוק יכולתי, עם המחסומים והכל. אבל הפעם זה היה קל. התגלחתי,
שמתי כיפה והחלפתי בגדים. כבר שנתיים אני מתאמן על המבטא. אני
לא הולך להיות כמו האידיוטים, שמתפוצצים באמצע אוטובוס. אני
הולך להנות מכל רגע. אני תכננתי.

"גר בירושלים אה?" שאלתי.  -"אממ... בסביבה, משם אני אסתדר,
תודה."

את הדרך אני הכרתי היטב, הרי עשיתי אותה בכיוון ההפוך עוד
הבוקר, אחרי שעברתי במחסומים. חיילים מטומטמים, באמת חשבו שאני
יהודי.

"אז מה היו מעשיך בתל-אביב?" שאלתי אחרי זמן מה, מתפלא עד כמה
אני טוב בעברית.
"איזה ועידה, שהייתי צריך להשתתף בה, משהו פוליטי. רוצים לתת
את הבית שלי לערבים בתכנית ההתנתקות. חושבים שאנחנו נשתוק ונלך
בשקט." ענה.
לרגע מילא אותי זעם, לא הבנתי למה הוא מספר לי את זה. עוד רגע
והייתי עוצר את האוטו ומראה לו למי הוא הולך לתת את הבית שלו.
ואז נזכרתי בכיפה שעל ראשי. הוא בטח חושב שאני כמוהו.
"בקיצור, הלכתי להתווכח עם כמה שמאלנים." הוא המשיך. אני
בינתיים נרגעתי.
"כן, השמאלנים האלה. נותנים נשק לערבים האלה ואז רוצים לתת להם
גם שטחים." אמרתי בקושי, המשפט הזה כבר היה יותר קשה. נקווה
שהוא לא יחשוד.
"צריך להרוג את כל הערבים האלה, תאמין לי. זה או הם או אנחנו.
היום את הבית שלי, מחר את תל- אביב. אם לא נהרוג אותם, הם
יהרגו אותנו. כהנא צדק. רוצחי יהודים."
זה כבר היה ממש קשה, 'אולי אני אעשה את זה פה?' חשבתי... נגמור
אותו וזהו. זה לא טוב. התחלתי להזיע. הוא יתחיל לחשוד. 'תירגע,
תירגע, אסור לחרוג מהתכנית.' אמרתי לעצמי.

הזמן עבר. המשכנו לדבר. הוא על הריגת ערבים בכיף, ואני הגבתי
בעיקר בהנהון ומילות הסכמה קצרות. זה היה קשה מנשוא. ניסיתי
להמשיך לחייך. אבל משהו מוזר קרה. במשך כל הדרך הוא הזכיר לי
מישהו, אבל לא זכרתי מי. זה גם לא היה הגיוני, הוא מדבר רק על
"מוות לערבים" ואני לא בדיוק רגיל לשמוע כאלה דברים.

"אנחנו מתקרבים לירו..." איך שעמדתי לסיים את המשפט שמענו
פיצוץ. זה היה חזק. לא כל כך נדיר באזור הזה.
"וואו, זה היה חזק" הוא אמר, "נקווה שלא היה פיגוע". זה כבר
ממש הרתיח אותי. אני ממש מקווה שזה היה פיגוע. "פיצוץ כזה יכול
להיות מאוד עצוב או מאוד משמח," הוא דיבר. הבנתי. עכשיו אני
יודע את מי הוא מזכיר. "לרוב משמח, אתה יודע. אולי הורידו לעוד
איזה ערבי בית. אבל כשעצוב, אני פשוט לא מסוגל לשמוע על רצח
מכוער שכזה. חבורה של רוצחי יהודים כל הערבים האלה." הוא
המשיך. אבל אני כבר לא הקשבתי.

"פיצוץ כזה יכול להיות מאוד עצוב או מאוד משמח". אני מכיר את
המשפט הזה. אמרתי אותו אתמול. שפה אחרת, אותו רעיון, או רעיון
הפוך למעשה. היינו כבר קרובים לתחנה המרכזית, כשכל זה התרחש.
אני המשכתי לעכל את מה שקרה. הוא הזכיר לי אותי, הבן-אדם
שתיעבתי בזמן הזה כבר יותר מכל אדם אחר, הוא זה שהזכיר לי את
עצמי.

החלטתי לוותר. הגענו לתחנה והורדתי אותו. לא ידעתי מה להגיד
לו, הייתי מבולבל מאוד. שכחתי לגמרי את כל העברית, כל המבטא
ואת הכיפה שעל ראשי ואמרתי לו בערבית: "אתה ואני, אנחנו עוד
ניפגש, שם למעלה. בעזרת השם."
הוא הביט בי המום.

עכשיו אני נוסע לביתי. אם הוא עוד שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעולם אל תשאל
איפה הפח
לפני שבדקת מתחת
לכיור.







גולדה מנסה
פתגמים שאינם
שלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/04 1:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי בר-סיני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה