[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








באחד הימים גיליתי, שהפילם במצלמה שלי נגמר מהר מדי. אם זה
נשמע כמו איזו התחלה של סיפור בלשי, כנראה שזה באמת אחד כזה,
גם אם הוא סוג ט' ואם הוא לא באמת מותח, או, לחילופין, בלשי.
אני לא משתמש הרבה במצלמת הסטילס שלי. רק בטיולים, גדנ"ע,
מחנות וכו'... ההגדרה המדוייקת היא "כל הדברים האלה שיוצאים
בהם מהבית באוטובוס ששייך לחברת הסעות". את כל הפילמים מהטיול
הקודם שהייתי בו, כבר ברוך השם, פיתחתי. לא יודע למה כתבתי פה
"ברוך השם". עברו כמה חודשים מאז הטיול ההוא, וכשהוצאתי את
הסרט האחרון, שהיה במצלמה כדי למסור אותו לפיתוח כמה ימים אחרי
הטיול, הכנסתי למצלמה סרט חדש. "שיהיה", אמרתי. אם רק הייתי
יודע שהטעות הזו תקצר לי את החיים ב... חמישה עשורים לפחות
(אופטימי, אה? 3 שנים מקסימום), הייתי מסתדר בלי מצלמת סטילס
זמינה עד הטיול הבא. ממילא יש לי פה דיגיטלית.
אז כמו שהתחלתי לספר, לפני שהופרעתי באכזריות על ידי עצמי,
באחד הימים שמתי לב שיש במצלמה המדהימה שלי פחות תמונות ממה
שזכרתי. תכננתי לצלם איזו תמונה או שתיים של משהו, אני כבר לא
זוכר מה, כשגיליתי שהפילם די רחוק מלהיות מלא. ובהתחשב בזה שלא
הספקתי לצלם הרבה מאז שהחלפתי את הסרט, זה היה קצת מחשיד.
בהתחלה חשבתי שמישהו מהמשפחה שלי החליט לצלם איזו תמונה או
שתיים במצלמה שלי. זו השערה סבירה לגמרי, מלבד העובדה שזו לא
תמונה או שתיים אלא יותר כמו 15. אבל בסדר, אולי אחותי יצאה
לאיזה טיול משפחות בטבריה וצילמה יבחושי-על בתור פרוייקט
לאיתור היבחושים הים-תיכוניים ומעקב אחריהם. אבל מסתבר שלא היא
ולא אבא שלי החליטו לגזול את רכושי הפרטי לצרכיהם הנלעגים,
ואחרי שצילמתי עוד כמה תמונות מעניינות של האצבעות שלי ברגליים
(אין שם קרומי שחייה!), קערה של בייגלה, משחת שיניים, האף שלי
ועמוד 12 במוסף הנשים של עיתון מעריב, הלכתי למסור את הפילם
לפיתוח.
החנות הייתה סגורה, כי השעה היתה שתים-עשרה וחצי בלילה. אז
חזרתי הביתה, והלכתי ביום למחרת. מסירת התמונות לפיתוח התגלתה
כבזבוז מוחלט של זמן, משאבים (אני לא בטוח לגמרי מה זה משאבים,
אז ליתר ביטחון בזבזתי גם את זה), כסף ובריאות נפשית. התמונות
היו לחלוטין לא מעודדות. מסתבר שהעוזרת שלי צילמה 17 תמונות של
התחת שלה במצלמה שלי. יצאו רק 16, כי אחת נשרפה (זה תחת לבן,
מחזיר ת'אור).
זה אולי נראה כמו קביעה שרירותית, אולי האשמה בלתי בדוקה, אבל
למעשה יש הגיון בקביעה הזו, בניגוד לפעולה חסרת ההיגיון של
לצלם 17 תמונות של תחת במצלמה שלי (ולשרוף אחת). הבנאדם היחיד
שיש לו את כל הדברים שצריך כדי לצלם את עצמו ככה הוא העוזרת
שלי: יש לה גישה למצלמה שלי, ותחת גדול, לבן וזקן. לא שאני
יודע. לא שאני ראיתי. אני רק משער, ומעדיף שלא לדמיין. בעצם
אני לא צריך לדמיין, יש לי תמונות. 16. אוי ווי, הזוועה.
אבל איזה מניע יש לעוזרת בית רוסייה, מסורה ונאמנה לצלם את
ישבנה הענוג-משהו במצלמה, שהיא רכושו הפרטי של איל התקשורת
הלונדוני ג'יימס ברינגסטון, שבבעלותו 4 רשתות תקשורת הפועלות
ברחבי בריטניה, 3 רשתות תקשורת נוספות באירופה, עוד רשת אחת
בספרד, רשת חנויות למכשירי חשמל יד שנייה, 3 מפעלים בסין
שמייצרים אטריות אורז, רשת עולמית של חנויות נעליים, רשת
חנויות למכשירי חשמל יד שלישית (שקונה מוצרים מהרשת למכשירי
חשמל יד שנייה), קניון שלם ברחובות המוקדש להילול ושיבוח
מכשירי כתיבה, 150 משאיות שמובילות קרמבו, שתי יאכטות ושני
מטוסים פרטיים, מניה בקו אופ, לנד-רובר 4X4 שמושכת יגואר בתור
נגרר, את הדוכן הראשון בעולם שמוכר "פיש אנד צ'יפס + סביח"
(הידוע בכינויו "פיש אנד חומוצ'יפסלט") ועגלה של סופר שמכניסים
לתוכה מטבע של חמש שקל שהוא לא טרח להחזיר לסופר, כי יש לו עוד
הרבה מטבעות כאלה- הנופש בארץ בתקופה האחרונה בשמו הבדוי "מורן
התותח", ומאיפה יש לה את החוצפה להחזיק כזה ישבן ולהפחיד איתו
את עובדי הסטודיו לפיתוח, שיצאו בתחילת השבוע לחופשה בשדרות
וספק אם יחזרו?
שאלה טובה. מאוד מורכבת, קשה לקרוא אותה קצת, אני הייתי צריך
לעבור על זה כמה פעמים בשביל להבין משהו, אבל בעיקרון היא
טובה. רעיונית. בתיאוריה. הביצוע מסריח, אבל הבנו. ובכן, הגיע
הזמן לפתוח בחקירה. יש לנו כבר חשוד, התחת של העוזרת שלי,
ומניע, שהוא ככל הנראה נקמה על זה שאנחנו משלמים לה או משהו לא
ברור. ליתר ביטחון אני אחפש מניע אחר, במקביל. אולי היא רצתה
להראות לנו שהיא שמה עלינו תחת? אולי זה כדי לבדוק את האבטחה
שלנו. עושים את זה בבסיסים צבאיים. האפשרויות בלתי מוגבלות.
כדאי לבדוק את זה. הגיע הזמן לעבור לשלב התשאול.
כדי לתשאל חשוד כדאי להזמין אותו לתחנת המשטרה. מכיוון שאין לי
תחנת משטרה בבית, ולהזמין אותה לתחנת משטרה, שאני לא קשור
אליה, יכול להיות מצחיק אבל לא אפקטיבי, נותרה אפשרות של ללכת
לבית של החשוד. מכיוון שהעוזרת שלי, כמו כל עוזרת רוסייה אחרת
שנתקלתי בה אי פעם בחיים שלי, גרה בשיכון העוזרות הרוסיות או
איפשהו שם בבת-ים, ואיכס מי יילך אליה, מה אני סוס, לנסוע בכל
האוטובוסים המזיעים האלה בשיא החום לאיזה דירת שיכון בבת-ים,
במיוחד כשאני לא יודע בכלל איפה היא גרה. עדיין לא נדפקתי
לגמרי, אני לא קונה קישוי כדורי (זה היה כתוב בסופר איפשהו).
אז מן הסתם, כדאי שאחכה עד הפעם הבאה, כשהיא תבוא לנקות לי את
הבית תוך שבירה, ניפוץ וריסוק של קריסטלים שעברו בירושה 300
דורות. אז חיכיתי.
בינתיים טבעו עוד כמה רוסים בחוף הסלע בבת-ים. בחיי שאין לי
מושג למה הם טובעים כל הזמן. אולי העוזרת שלי ביניהם? חלמתי
דווקא חלום מוזר, באחד הימים האלה שחיכיתי, שהעוזרת הרוסייה
שלי טובעת (ביחד עם רוסים אחרים, כמובן) בחוף של בת-ים,
וקוראים לי לחדר מיון לזהות את התחת שלה. מסתבר שהתחת של
העוזרת שלי עדיין רודף אותי בחלומות. דווקא פרצוף חייכני יש
לה. התחת לא כל כך.
ביום שישי, שהוא יום הניקיון השבועי בבתים נבחרים ברחבי הארץ,
דפקה העוזרת הנאמנה על דלת ביתנו בשעה 7:30 בדיוק, כמו בכל יום
שישי. כמובן שאף אחד לא ער באמת ביום שישי בשעה 7:30, אז פתחתי
לה את הדלת ב-10:30. לא נורא, אין לה תלונות. אני לא יודע אם
היא יודעת עברית בכלל, אז יותר טוב שלא יהיו לה תלונות, אני לא
צריך את כל הקללות ברוסית האלה על הראש שלי.
כשהיא נכנסה לנקות את החדר שלי, סגרתי את הדלת והסתכלתי עליה.
היא הסתכלה חזרה וחייכה, והלכה לחבר את השואב אבק לשקע. היא
הדליקה את השואב אבק. כיביתי אותו. מנסה לנקות, הנבלה, חושבת
שילך לה הפעם.
"היי", אמרתי.
"היי", היא אמרה וחייכה. אני לא מבין אותה.
"מה עשית בבוקר של הרביעי ביוני?", שאלתי בתקיפות, מפנה לעברה
מנורת שולחן. מסתבר שהיא ניתקה אותה כדי לחבר את השואב אבק,
אבל היה אור מהחלון, אז העסק דילג מעל המכשול הזה.
"מה?", היא שאלה בנימוס וחייכה. חזרתי על שאלתי לאט יותר, הפעם
בלי המנורה. היא עדיין לא הבינה מה אני רוצה. נאלצתי לדבר אליה
בשפתה.
"יא ניה פאנימיו פרוסקי", אמרתי בידענות. היא צחקה. יופי.
הרגשתי שיש צורך לנסות טקטיקה אחרת. חייכתי אליה.
"כבר חוזר", אמרתי לה.
מצאתי אקדח של אבא שלי (אני לא יודע מה הוא עושה עם זה) ויצאתי
מהבית. נעלתי. הלכתי לכיוון הסופרמרקט השכונתי. חייכתי אל
השומר, נכנסתי פנימה, אל מאחורי הקופה מספר 6. כיוונתי את
האקדח לראש של הקופאית ומשכתי אותה איתי. היא דווקא שיתפה
פעולה בסבבה. בדרך לקחתי גם 2 פסק זמן, חלב ותירוש. לא סובל
תירוש, אבל הייתי בתפקיד הטרוריסט, ומשום מה נראה לי שאני צריך
לקחת תירוש. נראה לי, שזה בא עם האי-שפיות. חייכתי אל השומר
בדרך חזרה. הוא שכן שלי, אני מכיר אותו, נחמד כזה. הוא אף פעם
לא בודק אותי. אני עוד יכול להכניס לשם אקדח והוא לא ישים לב.

לקחתי את הקופאית הביתה. העוזרת הייתה עדיין עסוקה בלשבור או
לנקות או במה, שמשלמים לה בשבילו. שלחתי את הקופאית לשאול אותה
ברוסית מה היא עשתה ברביעי ליוני בבוקר. ליתר-ביטחון ציידתי
אותה בפנס קטן עם בטריות סיניות, שדפקתי מהסופר בלי לשים לב.
העוזרת עדיין לא הבינה. הראיתי לקופאית את התמונה, ואמרתי לה
שהעוזרת עשתה את זה. הקופאית הזדעדעה והסתכלה על העוזרת
בזעזוע. נתתי לקופאית לצעוק עליה ברוסית. היא טובה בזה יותר
ממני.
אחרי ויכוח מתמשך ברוסית הקופאית סיפרה לי, שלעוזרת שלי יש ביי
אנד בונוס, אבל הוא בבית. אבל היא אמרה לה, שאי-אפשר להשתמש בו
רק עם הקוד, אלא רק עם הכרטיס עצמו, ואז העוזרת שלי אמרה שזה
רק בשביל חלב, והקופאית אמרה שאין מה לעשות, והעוזרת אמרה שהיא
גרה רחוק, והקופאית אמרה שמה-היא-תעשה. יש כללים, בלי כללים
אין תרבות, אין חוק, ואז העוזרת אמרה שעוד מעט נסגר, וגם
האוטובוסים אין יותר, ואז הקופאית אמרה שהיא תעביר וזהו, ואם
יש בעיה אפשר ללכת לקופה ראשית.
כששאלתי אותה מה עם התמונה, היא אמרה שאני צריך להפסיק לעשות
דברים כאלה. אז יריתי בה. איכס. עכשיו כל הקירות של הסלון
מלאים בדם. טוב, בשביל מה יש עוזרת? בשביל לצלם את התחת שלה
במצלמה שלי? אז היא ניקתה, וניקתה פרפקט, וקיבלה זין במקום
שעות נוספות, ונתתי לה את רוב התמונות של התחת שלה בחזרה.
אתמול קפצתי לסוכה של המציל בחוף בבת-ים. נתתי לו שתי תמונות
שלה. אחת של הפנים ואחת של התחת. הצעתי לו, שכשהוא חושב על
להציל את הפנים האלה מטביעה, שיזכור שמה שמטביע אותם זה התחת
הזה. הוא אמר שהוא מבין אותי, ואמר לי למסור ד"ש לאמא הרוסייה
שלי. ס'עמק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תאמרו פיצוץ
בתים!

מהיום אימרו
"רה-דקורציה
פנורמית".






אד המתאבד,
פוליטיקלי קורקט


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/04 1:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאנק כרפס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה