לפעמים אני מרגיש שאיבדתי את זה. אם אני בכלל מודע למה שאני
מרגיש, כמו שאני כל הזמן מצהיר, יכול להיות שאני סתם חושב שאני
מחובר לעצמי ובעצם אני לא. זה לא שאיבדתי משהו. בעצם הרווחתי
את האגו שלי. אבל כשיש לי את תחושת האני הזאת, הכוחנית, אני לא
יכול לעשות כלום. אני יכול בעצם להגיד לאנשים מה לעשות,
ולפעמים זה נחמד, אבל זה לא אותו דבר כמו לעשות משהו שלא היה
שם קודם. זה הרבה יותר נחמד, אפילו הרבה יותר מסתם נחמד. זה
ממש אחלה.
הבעיה היא שברגע שמצאתי את עצמי מחדש, את תחושת האני, איבדתי
את השקיפות שכל כך יחלתי לבואה, כי כשהיא באה התחלתי להרגיש
חרא עם עצמי. אבל היה לי מאד קל לעשות דברים שלא היו שם קודם.
כי אני לא הייתי אני. הייתי סתם מישהו. לסתם מישהו אין שום
בעיות, הוא פשוט עושה דברים הכי טוב שהוא יכול, ולא אכפת לו
מהתוצאות, כי הוא סתם מישהו.
כנראה שגם הקטע הרפלקסיבי הזה הוא לא משהו. יותר מדי עיסוק
בדברים מופשטים, והתחבטויות למינהם אף פעם לא היה קטע ששווה
משהו. במקרה הטוב אולי איזה מאמר אקדמי, אבל בשביל כזה צריך
שתהיה איזה תיזה בסיסית, וכמה מונחים אקדמיים פלצניים ואני סתם
מלהג כאן.
כן, אותה שקיפות מיוחלת אבדה לה. אולי התבגרתי, אולי אני חושב
שהתבגרתי, אולי סתם חזרתי להיות לא מודע למה שאני מרגיש,
ולהאמין שאני מרגיש חזק. הבעיה היא כשאני מרגיש חזק אני חושב
שאני מרגיש יותר טוב, אבל בעצם אני מדחיק כל מיני דברים שאני
מודע להם רק כשאני שקוף. אולי שקוף זאת לא המילה הנכונה. אני
רוצה להיות שוב ילד.