שוכבת במיטה הקשה, מתהפכת מצד לצד בפעם המי יודע כמה. לפי מצב
השמיים, שקיבלו גוון לבנבן חיוור כעת, את מעריכה שהשעה בערך
חמש וחצי בבוקר. הצצה חטופה בשעון מצדיקה את השערתך.
את מושכת את השמיכה מעל הראש, מנסה להתעלם מציוץ הציפורים
שהשכימו קום, מהאור הקלוש הבוקע דרך החלון, מהלבד... מהריקנות
הזו שמילאה אותך כבר לפני זמן רב כל כך, הריקנות שגורמת לך
לבכות בכל יום מחדש. את מתיישבת במיטה, מרגישה דמעה מלוחה
נתלית על סנטרך, מוכנה ליפול על ברכייך המהודקות בהתגוננות אל
חזך. את קוברת את ראשך בין רגלייך, בוכה ללא סיבה מוגדרת, אולי
זה הלבד, אולי זה השקט, אולי אלו הן שפתייך היבשות שלא זכו
למגע של בן אנוש אחר כבר זמן רב מדי, או אולי זהו השעון
הביולוגי החוזר ומזכיר לך שעם כל יום שעובר זמנך הולך
ואוזל...
בת 29, חיוורת וזקנה הרבה יותר מדי... נושקת לשלושים עם כל יום
שעובר, מתפללת שהיום הזה לעולם לא יגיע... אנשים אומרים
שבימינו גיל 30 כבר לא נחשב לזקן, אך הצעירים המסתובבים
ברחובות מזכירים לה כמה שנים חלפו מאז הגיעה לעולם הבודד
הזה...


יומולדת שמח, את מפזמת לעצמך, מנחמת עצמך על כל אותם אנשים שלא
מכירים אותך ושלא התקשרו לאחל לך עד 120... 120 שנים של
בדידות, את חושבת לעצמך, וממשיכה לפזם לעצמך "יומולדת שמח",
תוהה כמה זמן תוכלי להמשיך לשקר לעצמך שהוא באמת שמח, או
לחילופין כמה זמן עוד תאמיני לעצמך...

יום ההולדת השלושים שלה, שהגיע הרבה יותר מדי מהר, היה יום
עצוב. יום הולדת ללא עוגה, או קישוטים, או כרטיסי ברכה אינו
יום הולדת אמיתי, בייחוד לא כשמתנת היומולדת היחידה שקיבלת היא
שערה לבנה ועוד סימן לקמט.
קמטי צחוק אמרת לעצמך, מנסה להשתכנע שזמנך לא עבר, אך בליבך
ידעת שמעולם לא צחקת באמת.
ואת עדיין לבד,
במיטה,
נופלת עמוק אל תוך השינה המתוקה האמיתית הראשונה בחייך, חולמת
על חברים, משפחה, בעל... חולמת על כרטיסי ברכה מזמרים, ועל
מתנות ועוגת יום הולדת ענקית עם הררי קצפת, שינה נצחית ממנה לא
תתעוררי לעולם... זוהי מתנת יום ההולדת שלי אלייך, ולמרות
שלעולם לא תרגישי או תשמעי, אני עכשיו מחבקת אותך ומאחלת לך
יום הולדת שמח...