אמא שלי היתה אומרת ששום דבר בחיים אינו מקרי, אפילו לא המוות.
המשפט הזה היה צץ בדרך כלל כשמשהו רע קרה והיא היתה צריכה
למצוא לכך הסבר משכנע. כלומר הסבר שישכנע את עצמה לפחות. כמו
בפעם ההיא שאבא פספס את הרכבת לבאר שבע בחצי דקה בדיוק, בגלל
שאמא התעקשה שהיא צריכה לסיים לגהץ לו את החולצה בפעם השביעית.
הוא איחר לפגישה ופספס את הזדמנות חייו, לפחות זה מה שהוא אמר,
לקבל עבודה כמנהל בפרויקט בניה גדול ברומניה. אמא כמובן לא
התרגשה יותר מידי: "ומה היינו עושים ברומניה בדיוק, אוכלים
ממליגה? נו, נו, שום דבר בחיים לא מקרי". ייאמר לזכותה של אימי
שאת התיאוריות האלו היא ינקה מאימה, סבתא שלי, שהיתה אומרת על
כל אסון: "הכל לטובה" ועוד מיני הערות סבתאיות שכאלה, שכמו
תרופות סבתא אומרים אותם תוך ידיעה שלהזיק לא יזיקו.
במשך שנים סירבתי להכיר בתיאוריות האלו ובכל פעם שהיו עולות,
הן היו נרמסות מייד בציניות שוטפת. דברים רעים פשוט קורים,
הייתי משיבה בתוכחה לאימי, בדיוק כמו דברים טובים. רק יותר.
הייתי מאוד גאה בהסבר הממצה שלי.
את יובל למשל פגשתי במקרה. הוא ישב על ספסל. בגן הציבורי,
כלומר שני עצים, פיסת דשא וספסל, שליד הבניין בו גרתי אז.
כשעברתי לידו הוא פנה אליי ושאל אם אני במקרה מכירה את נדב
רוזן, שאמור לגור בסביבה. הוא מחפש אותו. עניתי שלא. שאלתי
אותו אם הוא לא יודע את הכתובת המדוייקת, כי יש המון רחובות
באזור... הוא אמר שהוא איבד אותה. רק זכר שזה באזור הגן
הציבורי. היה לו ביד רק פתק ובו משורבט שם ומספר טלפון, שהתברר
לו שאינו מחובר. הוא נראה כל כך אובד עצות, שהאזרחות הטובה שלי
גרמה לי להציע לו עזרה. טוב נו, נודה על האמת שהסקרנות שלי
התעוררה לחיים ומכיוון שמבחן בסטטיסטיקה שהתקיים למחרת עמד על
הפרק, זה נראה הרבה יותר מעניין לעזור ליובל מאשר לתרגל בפעם
האלף נוסחאות מתמטיות סבוכות. "ניסית אולי לפנות למשרד הפנים,
אמורות להיות להם רשימות לפי כתובות." הצעתי. ומייד נזכרתי
שבעצם הם בשביתת הזדהות עם עובדי הנמלים, או בעצם להיפך, ובכל
מקרה הם לא עובדים.
התברר לי שהוא דווקא ניסה ואפילו ענו לו אבל התברר לו שהוא
צריך לפחות מס' תעודת זהות כדי לברר אצלם כתובת. התיישבתי על
הספסל. ככה רק לכמה רגעים, בשביל לחשוב ביחד. אבל לא יותר מדי
קרוב. ככה ברווח האופטימלי בין שני אנשים זרים שמצאו עניין
משותף רק לרגע. גם מהמרחק הבטוח הזה הרחתי אותו. היה לו ריח
נעים של סבון. כאילו עכשיו יצא מהמקלחת. אני דווקא הרחתי יותר
כמו מי שכרגע סיימה ריצת מרתון. לא בגלל האצנות המצטיינת שלי,
כמו בגלל הלחות התל אביבית הבלתי נסבלת. התכווצתי בתקווה שגם
הנקבוביות שלי יתכווצו איתי. שתקנו ככה כמה זמן. אני מתרכזת
בנקבוביות שלי במקום בחיפוש אחר נדב רוזן האובד והוא בוהה בפתק
המקומט שבידו. "למה בעצם אתה מחפש את הבחור הזה", שאלתי. הוא
הסתכל עליי כאילו הערתי אותו מתוך מחשבה עמוקה במיוחד ולא מיהר
להשיב. קיוויתי שלא הפרעתי לו בהמצאת נוסחה חשובה במיוחד
לאנושות. "קבעתי איתו לראות את האוטו שלו היום", השיב לבסוף.
"דווקא אוטו טוב. מעט קילומטרז'". "אז אולי נחפש את האוטו",
הצעתי בפרץ יצירתיות, תוך שאני הופכת אותנו לצוות משותף לפתרון
בעיות. "איזה אוטו זה?" הוא הסתכל אליי בהתפעלות, ומייד התחלתי
להסמיק ונהייה לי עוד יותר חם. נו די כבר, לחשתי לנקבוביות
שלי. "רנו קליאו שחורה" הוא השיב והציל אותי מהמשך דו שיח עקר
עם הגוף המתלהט שלי. התחלנו לשוטט ברחובות הסמוכים. אני בצד
ימין, והוא בצד שמאל. אגלי זיעה החלו לבצבץ גם לו על המצח
ובאזור הרקות ואני הייתי נורא מרוצה מהעניין. המשכנו ככה עוד
קצת ואז החלטנו לנוח קצת בצל. שלפתי את בקבוק המים שתמיד נמצא
אצלי בהיכון בתיק והושטתי לעברו. הוא חייך. לקח את הבקבוק
מידי. פתח לאט את הפקק ולגם, ככה, מרחוק, בלי להצמיד את
השפתיים לפיה. נשפכו לו קצת מים בצדדים והוא ניגב אותם עם היד
השנייה והושיט לי את הבקבוק בחזרה. שתיתי גם. לגימות קטנות
כאלה. התאמצתי שיהיו הכי עדינות שאפשר. בודקת שאף טיפה לא
זולגת לי בטעות החוצה. ככה המשכנו לשוטט עוד קצת אבל לא ראינו
שום קליאו שחורה. מקסימום כסופה. לבסוף הוא נעצר."תשמעי זה
נורא יפה מצידך אבל לא נראה לי שהיא פה. אולי הוא נסע איתה עם
מישהו אחר למכון בדיקה או משהו". חייכתי. "זה בסדר, אמא שלי
תמיד אומרת שהכל לטובה. בטח המכונית לא משהו בכלל". הוא צחק.
"גם אמא שלך פולנייה כמו שלי?" המשכנו לקשקש עוד כמה דקות על
הגנים הפולניים שלנו ונפרדנו לשלום, לא לפני שגיליתי שהשם שלו
יובל. ככה סתם. יובל. בלי טלפון. או כתובת. וככה גם אני. ענבל.
מליד הגן הציבורי.
חזרתי הביתה לנוסחאות הסטטיסטיקה והעברתי עוד כמה שעות צמודה
למאוורר ולמחשבון.        
בלילה חלמתי על שיירת מכוניות שחורות בוהקות שעוברת ברחוב שלי
והתעוררתי מוקדם לרעש משאית הזבל.
ככה בלי להרגיש אפילו במהלך הימים הבאים העיניים שלי שוטטו,
מחפשות בין הרכבים החונים. עד שיום אחד זה קרה. קליאו שחורה
ובוהקת חנתה לה על המדרכה. לא היה עליה שלט או משהו אבל החלטתי
לחכות. לא יודעת למה. היתה שעת צהריים. הבחינה היתה שוב למחרת.
הפעם בלי נוסחאות, אלא עם עשרות עמודים על ההיסטוריה הכלכלית
של ישראל. מרתק. התיישבתי על אבן השפה. לוגמת לי מים מן
הבקבוק. מישהו פתח את דלת הקליאו והחליק פנימה. ניגשתי מייד.
הגעתי לחלון, עוד לא יודעת בעצם מה להגיד ושואלת בלי לחשוב
יותר מידי: "סליחה, אתה נדב רוזן ?". בחור צעיר השיב לי שכן.
הדיף ממנו ריח של בושם סמיך שהתגלגל לי ישר לתוך הנחיריים ועלה
לי לראש. סיפרתי לו על יובל והתברר שהוא דווקא חיכה לו באותו
היום, אבל הטלפון שלו עשה בעיות ולא היה לו את המספר של יובל.
דיברנו ככה עוד כמה דקות. נדב אמר שזה נורא יפה מצידי וחבל
שאין לי את הטלפון של יובל, אבל סליחה, הוא נורא ממהר, אבל
אולי אפשר להזמין אותי לקפה בערב. שמחתי על ההזדמנות להיחלץ
מערב נוסף גדוש בהיסטוריה כלכלית.
בערב נדב התקשר והתנצל שצץ לו משהו בעבודה ושנדחה לפעם אחרת.
אפילו לו היה לי מושג במה הוא עובד. שקעתי שוב בספרי
ההיסטוריה. הוא לא התקשר. לא נורא. שתיתי עוד קצת מים. הכל
בעצם לטובה, לא?