פעם אחרונה שעפתי הקסם פג והתרסקתי על הרצפה.

חודשים רבים שכבתי על הארץ, כל עצמותי שבורות לרסיסים. לאט לאט
התאחו עצמותי, לימדתי את עצמי לזחול ולחפש אוכל, לאחר מכן
למדתי ללכת על ברכי ולבסוף למדתי ללכת.

במשך חודשים רבים חיפשתי אוכל על הרצפה, על השיחים הנמוכים
ובכל מקום אחר שהיה קרוב לאדמה. כל הפיות המעופפות מסביבי צחקו
עליי והפצירו בי לעלות על העץ הגדול, לקפוץ ממנו ולעוף.

אבל אני התרחקתי מהעץ הגדול כמו שמן ממים. הסתכלתי מלמטה על
הפיות המעופפות והן הסתכלו עליי מלמעלה וציחקקו.

מדי פעם הייתי רואה פיה נוספת מתרסקת על הרצפה, בדר"כ הן היו
מתרסקות בזוגות, אבל היו גם יחידות. חלקן קמו מיד וטיפסו חזרה
על העץ, חלקן, כמוני, התאוששו לאיטן ולא התרחקו מהאדמה.

אבל היו את אלו, המעוכות קראו להן, אשר לא התרוממו. הן פשוט
נשארו שם, מעוכות על הרצפה ולא מוכנות לזוז, פוחדות לזוז.

בפעם הראשונה שראיתי אותן ברחתי בבהלה. הן היו מעותות, רזות
מתזונה לקויה, חלקן מחוסר תזונה לחלוטין. היו את אלו שניסו
לעזור למעוכות ובכך השאירו אותן בחיים, אבל היו את אלו שפשוט
נשארו מעוכות שם על הרצפה ולבסוף נבלו ומתו.

ראיתי אותן וברחתי אל העץ, טיפסתי במהירות מדהימה על העץ. כמה
שנים מאוחר יותר כנראה עדיין יזכרו בשמי בתור הפיה המהירה
ביותר במזרח היער התיכון.

אך כשהגעתי לראש העץ והתכוננתי לקפוץ, נתמלאתי פחד. נאחזתי
בענף מעליי ולא הייתי מוכן לעזוב, בכל מקרה שלא יהיה.

ואז ראיתי אותך, אחת מהמשוטטות שם למטה, ורציתי לעוף יחד איתך.
אז עזבתי את הענף וטסתי למטה, תפסתי בידך ומשכתי אותך למעלה.

ואת משכת חזרה, לא מוכנה להתנתק. וכך נשארתי, תלוי בין שמיים
וארץ, אני באוויר וידך בידי, לא מסוגל להתרומם אבל גם לא נופל.