טראח טראח טראח. בהתחלה חשבתי שזה רק הראש שלי שכואב, והרקה
הדואבת, שדופקת כמו פטיש.
טראח טראח טראח.
"תפתח את הדלת, אדון צעיר! אתה שומע אותי?!".
נתקפתי צמרמורת איומה ובחילה רק לשמע הקול הצורמני מבעד לדלת
הפלדה.
ישבתי שם, כולי מדמם, רועד כמו משוגע ושטוף מחשבות עצורות,
כשהקירות, הרצפה והתקרה המרופדים נדמים כסוגרים עליי.
הולכים וסוגרים.
ככה זה. תמיד אנשים הגדירו אותי כמשוגע. חולה נפש.
אנשים התרגלו לתפוס ממני מרחק עם מבטים מובחלים כתוספת. אפשר
לחשוב כמה נורא הייתי. פעם, עוד היו רגילים לקשור אותי בתוך
האפודות המצחיקות האלה שרואים בסרטים, כדי שאני לא אפגע בעצמי.
היו מושיבים אותי בחדר לבן ליד משהו כמו 14 אנשים נוספים, מול
מרקע שהציג תמונות אינפנטיליות של מפל מים זורם, ארנבות ופרחים
צהובים מתנועעים ברוח אביבית.
הפרחים נראו סובלים, כך תמיד חשבתי.
מה אני עושה כאן?!?. הייתי צורח במשך שעות לארבעת הקירות,
ששימשו כחבריי הטובים ביותר כבר כמה שנים טובות. את התקרה
והרצפה לא אהבתי. הם נראו סנובים כאלה, מגבילים. כחולים מדי.
מרופדים מדי. שוב. כדי שלא אפגע בעצמי.
ולמה שלא אפגע בעצמי, בעצם?
מה רע?
הרי גם ככה אף אחד לא מורשה לבקר אותי, אפילו את מגשי האוכל
היו משחילים דרך פתח בדלת, שבדרך כלל היה נעול.
היום כבר נותנים לי אוכל בזריקות. גם ככה אני מעיף את המגשים
לכל עבר, ולהנהלה נמאס לנקות את הריפודים היקרים מהמרק המורעל
וכוס המים העכורים.
טראח טראח טראח.
הראש התחיל להתפוצץ לי. חשבתי שאני משתגע. שוב האחות הבולדוגית
הסתכלה עליי מהחלון הקטן שבדלת.
טראח טראח טראח. הפעם נלוו צעקות לדפיקות האיומות. כמו ילד קטן
שצורח "הצילו הצילו". שוב הסחרחורת.
התחלתי לצרוח כל כך חזק, שחשבתי שאני אהיה חירש.
למה אני כאן, יא ראבק?! מה?! מה עשיתי?!?
צנחתי על הגב אל הרצפה, ספק מותש ספק מוטרד, והסתכלתי על
התקרה. יופי לך, סנובית, את יכולה להפסיק לצחוק עליי עכשיו.
דיברתי אליה.
זריקות ההרדמה שחטפתי בבוקר התחילו להשפיע טיפה. הרגשתי עייף,
אבל לא יכולתי להירדם. זה היה כל כך מייסר - למה לישון אני לא
יכול אפילו?!
פתאום הדלת נפתחה. (גם היא הייתה מרופדת מבפנים). הבזק חזק של
אור עיוור אותי למשך כמה דקות. חשבתי שאני חולם. הדלת הזו לא
נפתחה כמעט שנתיים שלמות, בזמן כדור הארץ. מיצמצתי אל תוך הפתח
שנפער בין הקירות המרופדים. שתי דמויות כהות גבוהות פסעו
פנימה. "אדון ווטסון?" שאל הימני.
"מ...מה?" עניתי, בעודי צובט את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום.
אני ממש מתקשר עם יצור חי !
"יש לך מבקר". אמר השמאלי.
בלי יותר מדי זמן להגיב, תפסו בי שני הגברים הגדולים וגררו
אותי לעבר הדלת. אני חושב שהאישונים שלי התרגלו כבר לעצמת
האור, כי יכולתי להבחין בעצמים שנקרו בדרכי. הובלתי אל תוך
מסדרון בוהק, מצוחצח.
אותו מסדרון בו פסעתי ביום שהובאתי לכאן. למוסד הסגור
והמבודד.
רצפת השיש המבריקה מתחתיי הייתה כמו מראה ממש. (והמשכתי לצבוט
ולשרוט את עצמי כדי לוודא שהכל מציאות). אחרי שתי דקות או
בסביבות, אחרי פניות מרובות ומעברים צרים - נזרקתי אל תוך אולם
גדול שנראה כמו חדר מבקרים. האולם נחצה לשניים - ע"י קיר
זכוכית כפולה בפרספקס, שאי אפשר לשבור. החדר היה ריק.
מאוד נדירים האנשים שמבקרים אותם. למעשה, זה מקרה של אחד ל-2
מיליארד מאושפזים, כשמישהו מבחוץ מורשה לבקר "מטופל".
דלת עבה ננעלה מאחוריי. שלט ניאון סימן לי לשבת על אחד ממושבי
הפלדה מול זכוכית/הספק פרספקס.
התיישבתי, עדיין המום ממה שראיתי סביבי.
דלת נפתחה מצדו השני של אולם המבקרים - צפיתי בנעשה דרך
הזגוגית.
גבר בחליפה לבנה מחוייטת פסע פנימה. לא זיהיתי את פניו בתחילה,
עד שהנ"ל התקרב. בהיתי בו המום.
"ג'ורג'?!" זעקה חלושה נפלטה מפי. הוא עמד קפוא בצדה השני של
המחיצה השקופה. המום לא פחות ממני.
"סטיב, שכה אחיה... כמה השתנית..." הוא אמר. שנינו לפתע נזרקנו
בתנועה אימפולסיבית על החלון, כשרק המחיצה העבה מפרידה בין
שנינו.
ג'ורג' היה החבר הכי טוב שלי. אינני יכול לספר לפני כמה שנים
זה קרה - אחרי הכל, במוסד שכזה לא עוקבים אחרי הזמן של כדור
הארץ.
אבל זה נראה כאילו הוא ממש ממש הזדקן. היינו בני 16 בפעם
האחרונה שראיתי אותו. בני ה-16 הכי מיוחדים בעולם. העזנו להפר
את הנורמות הנוקשות של החברה. מרדנו בבגדים הלבנים. החלפנו
צבעי שיער. אפילו שרפנו, חוררנו, דרסנו ושברנו קלטות ודיסקים
של המוזיקה היחידה שלהם, שהורשתה להיות מנוגנת בציבור.
בסתר הקשבנו לתחנות פירטיות ששידרו את המוזיקה שלנו. האסורה.
נשבענו שלא משנה מה יקרה, אף פעם לא ניכנע להם. לא לשלטונות.
לא לחברה. לא לשעבוד.
והנה הוא עכשיו. עומד מולי בשיער הלבן, בחליפה המחוייטת.
בסגנון ההליכה והדיבור.
הוא נכנע.

"כמה זמן עבר, ג'ורג'?"
"כמעט 35 שנה, סטיב"
"וואו..."
"הזדקנת, סטיב"
"גם אתה, ג'ורג'"
"אני לא מאמין שאני רואה אותך שוב..."
"גם אני לא. איך הצלחת להיכנס?"
"דברים השתנו, סטיב... יש לי כבר פרוטקציות"
"נכנעת! נכנעת להם!"
"לא נכנעתי, סטיב. החלפתי"
"נכנעת! נכנעת להם! נכנעת לחברה, נכנעת לשלטונות, נכנעת
לשעבוד. נשברת! כשאני כאן יושב 35 שנה ודוגל באמונותיי. אמונות
שבגללן אני עדיין 'חולה נפש'. ואתה נכנעת! בגדת בנו!"
"סטיב, הירגע, זה לא כמו שזה נראה"
"אל תנסה לגרום לזה להיראות יפה. תודה! תודה שנשברת"
"סטיב! למען השם, מה נכנס בך?"
"מה נכנס בי? תסתכל עליי!!! אני מבחינת מת כבר שנים בגלל
שהאמנתי בעקרונות שלנו. חייתי במחשבה שטוב לך, שאני סובל כדי
שתמשיך את המסורת והאמונה הלאה לדורות הבאים. ולפתע הכל
לחינם?"
"לא השתניתי, אני אותו אדם ש..."
"לא השתנית? הסתכלת במראה לאחרונה?"
"סט.."
"לא!!! אני לא רוצה לשמוע. לך ואל תחזור. לא מדבר עם בוגדים"
"סטיב שתוקקקקקקקקק!!!!!!!!! ותן לי לדבר!!!!!!!"

עמדתי המום. ג'ורג' מעולם לא הרים את קולו. אפילו לא פעם אחת
בחייו.
שתקתי.

"סטיב... הרגשתי כל כך אשם מאותו יום שנכלאת בגללי. בגללנו. לא
יכולתי לסבול את המחשבה שאתה סובל כאן ואני חופשי. לכן העמדתי
פנים. העמדתי פנים שאני אחד מהם ונכנסתי לחלונות הגבוהים. הכל
בשביל להציל אותך! במשך 35 שנה עבדתי קשה בניסיון להגיע לכאן
לדבר איתך, ולומר לך שמצאתי לך כרטיס שחרור! אתה חופשי מכאן!"
"מ...מה?"
"כן! אתה חוזר איתי הבייתה! לשכונה! לחיים הרגילים"

פקפקתי לרגע בהצעה המוזרה שלו. משהו לא נראה לי טוב.

"טענת שאתה מעמיד פנים, נכון, ג'ורג'?"
"נכון"
"אז... אם אני חוזר איתך הבייתה. תחזור למה שהיינו פעם? תוותר
על החלונות הגבוהים? בשבילי?"
שאלתי את השאלה הזו רק כדי לבחון את תגובתו.
הוא חשב לרגעים ארוכים.
"אתה מתמהמה עם התשובה שלך"
"סטיב אני לא יודע אם אוכל..."
"טוב , אל תוסיף דבר. אני כבר הבנתי. שומרים!!!"
השומרים נכנסו פנימה לאולם ולקחו אותי חזרה לחדרי, למרות צעקות
המחאה של ג'ורג'.
נזרקתי חזרה אל החדר האהוב. החדר המוכר לי כל כך.
לפתע, הרגשתי בבית.