שישי 27.12.02
בקומי, את איתי,
בשכבי בסוף היום,
גם אז את איתי...  
חנה

מבט עינייך מלווני,
צחוקך נשמע
כגרגור חתולים.

ברצותך הינך מצמיתה,
ברצותך מעלה אביונים
מחשכת סחי הבריכה.

טון דבורך הגיוני.
צליל קולך החלטי
ולכל מילה מקום - סלה.

חנה.

דרכך למדתי ללבן דברים.
היית לי לאורים ותומים.
את יודעת כל,
גם הלוואי עלינו,
איך בהגיון לשקול
איך לפזר אך גם לחסוך.

יש לך משפחה,
בעל, שלושה ילדים.
נכד ועוד אחד בדרך.
את אם לשבט.
צופה הליכות הבית.

מידי פעם ייחדת לי זמנך.
זו הייתה חגיגה במיטבה.
שתינו אוהבות אותם דברים.
שתינו יכולות ליהנות
מדברים מועטים.

תנו לנו חול וים,
או עוגה ועוד קפה חם
את מתמוגגת ואני נסחפת.

אך אצלך מסתבר
יש קופה רושמת.
את, לדבר גלויות
תמיד אוהבת.

מסתבר כי נאה דורש
לא תמיד הוא
גם נאה המקיים.                              

פתאום מסתבר ששמעת
שנוי בגוון קולי.
כשאת נכדך הזכרתי.

מסתבר פתאום כי הבנת דברים
שאליהם,
מעולם  לא התכוונתי.

והרי מעולם לא הסתרתי
את "קנאתי".
במי לא קינאתי?
באחותי, על משפחתה וזוגיותה.
ובעוד כמה וכמה, תמיד אני מקנאה.
אך לעולם עיני אינה צרה.  

בעוד "קינאתי" תמיד גלויה
אצלך שיקוליך נמצאים בחבייה.

כן, אני מתרפקת עלייך חנה,
כן, אני מתענגת בחיק הזיכרון
נהנית להרגיש את חסרונך,
את החלל שהשארת אחרי לכתך.

ואולי לא אי נוכחותך היא המורגשת,
אולי התלות הזו בנפש אהובה,
היא החסרה.

אולי הגיע הזמן להיות עצמאית?
אולי הגיע הזמן מהלך להחליף?

ומה אעשה כשביום הולדת תתקשרי?
עשרים ותשע בדצמבר
בו, בת אחד וחמישים אהיה.

לך, הרי לאחל מאד חשוב  
איחולים לבביים  
ליום הולדת.                                                
                   

אני כבר לא כה תמימה,
אין בלבי יותר אמונה,
אגיד לך פשוט תודה,
ושתבוא עלייך הברכה.

אני עדיין תמהה,
על ברכת הבית,
שבמסגרת על הקיר אצלך,
תלית.
ואולי הנחת על מדף הארון,
אך עובדה כי את ביתך
מעשה ידי,
לתפארת וברכה,
מעטרת.  

אז הערתי הערה ביום חתונתה,
שרק לא יקרוס הגג
בשעת החגיגה .
צרם לך באוזנך?
שתקת חביבתי.
עבר זמנו בטל קורבנו.
הערה מקרית חשבת.

והנה כעבור חצי שנה,
שוב העזתי הערה להעיר
שלא תתקעו שם,
בבודרום, תורכיה .
ולא ידעתי שבכך קברתי
יחד עם עצמי
גם את ידידותנו  
עימדי.  

כן, דאגת ליידעני כי יש לך עוד
חברות טובות מלבדי,
פתאום מצאת לנכון לציין
כי בינינו אולי תפגישי.
הרגשתי כי זאת את אומרת,
כדי לצאת חובת המייסדת.

את אוהבת פרטיותך.
אינך אוהבת שיחדרו לתוכך.
הרשית לי להציץ לחלונך.
אך חשפת רק במעט שבמעט
את עולמך.

נשבר בי האמון בך, יקירתי
אך את ידידותנו אזכור
כהוכחה,
שאפשר גם אחרת לחבור.

אבל את יקירתי,
כבר לא תהיי
מה שהיית עד עכשיו,
עבורי.