זה קרה אז, אולי עכשיו זה נראה מצחיק, אבל כשזה קרה קיבלתי
הלם. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. דבר אחד בטוח, זה לא קרה לי
בחיים. זה קרה, בקיץ של שנה שעברה. הגיעה אליי הביתה אורחת
בלתי צפויה, אורחת שאין לאף אחד סיכוי לפגוש. בכל אופן, לי זה
קרה. היא הגיעה בלי להודיע, נכנסה בלי לומר מילה וכמובן הרגישה
את עצמה חופשייה. האורחת הבלתי צפויה שלי הייתה אחותי. לא
האמנתי למראה עיניי, שפשפתי את עיניי, אבל לא ידעתי אם לבכות ,
לצחוק. פשוט קפאתי במקום. הרי רק לפני שלוש שנים היא נהרגה
בפיגוע בבית-ליד. לא יתכן שהיא שרדה, אימי זיהתה את גופתה ולא
הייתה יכולה לזוז מן המצבה אחרי שהורדה וכוסתה באדמה.

אימי שכמובן נכנסה אחריה לא ראתה אותה, אבל אותי, אותי היא
ראתה ועוד הוסיפה, "אתה נראה מגוחך עם ההבעה הזו על פניך", אבל
אני לא יכולתי להוריד את הבעת ההלם הקפואה שלי ואחותי, היא
כמובן סימנה לי להיות בשקט ולא לספר על נוכחותה - כאילו שזה
משנה. בכל אופן, אחרי שיצאתי מהבעת הפנים הקפואה, רצתי לחדרי
כדי להיות לבד. אחותי באה אחרי. כשנכנסתי, סגרתי את הדלת
וחשבתי שהיא לא תיכנס אבל טעיתי. היא עברה מבעד לדלת בלי
להשאיר סימן. אני נדהמתי מזה והיא צחקה עליי ואמרה לי, "תודה
שלא גילית על נוכחותי", והמשיכה לצחוק ולהגיד שהבעת פני
כשראיתי אותה מקודם הייתה באמת מגוחכת. דרך אגב, לאחותי קראו
דניאלה והיא הייתה בת 12 כשהיא נהרגה, בדיוק יומיים לפני בת
המצווה שלה. שאלתי את דניאלה, מה היא עושה כאן הרי היא מתה זה
3 שנים. פתאום היא השתתקה ואמרה "מתה? אני?" והוסיפה, "הרי אתה
רואה אותי מצוין, לא יכול להיות שאני מתה". אז החלה לצעוק עליי
"מתן תענה לי איך אתה יודע שאני מתה, זה לא יכול להיות". עניתי
לה, "אני לא יודע בדיוק מה קורה פה אבל אילו היית שמה לב, היית
רואה, שכאשר אימא נכנסה, היא לא ראתה אותך ואת עברת מבעד לדלת.
זה מסביר שאת מתה". דניאלה נדהמה, היה לה קשה להבין את דבריי
אבל ניסיתי, באמת שניסיתי להסביר לה הכי ברור שאפשר מה קורה
כאן, אבל היא פשוט לא הייתה יכולה להבין אותי בכל מקרה. "לא
משנה" אמרתי לה והוספתי, "הכל יתבהר לך בהמשך, אבל יש לי שאלה
אחת". "תשאל" היא אמרה לי בטון הססני, כי חשבה אולי שאני עומד
לשאול אותה דבר נורא, אבל לא; רק שאלתי אותה "למה לדעתך את את
פה אם את מתה? איזו סיבה הייתה לך לחזור מעולם המתים?" היא
טענה, " אני לא יודעת, אבל אני יודעת רק דבר אחד, שבתחילת הדרך
ראיתי את אותו אור לבן בוהק שתמיד שמעתי מאותם סיפורים של מוות
קליני בטלוויזיה. אני זוכרת שסבתא דינה שנפטרה לפני עשר שנים
באה לקבל את פניי. בהתחלה לא זיהיתי את סבתא, אבל סבתא, היא
זיהתה אותי בלי בעיות. היא הובילה אותי למקום יפה, שקט ממש כמו
הקיבוץ שהייתי בו יום לפני... הפיגוע שהרג אותי, לפי מה שאתה
אומר." כאן היא התבלבלה, נראה שכל המידע החדש בלבל אותה. היא
רק יודעת שפתאום מצאה את עצמה בבית וסבתא נעלמה.זה מה שהיא
סיפרה לי. בהתחלה היה לי קצת קשה להאמין, אבל לאחותי הייתה
תכונה אחת טובה מאוד - היא מעולם לא שיקרה לאיש. כשסיימה לספר
לי את סיפורה התחילה לבכות,כולה מבולבלת ומתוסכלת ממצבה, ואני
שהייתי אחיה הגדול הרגעתי אותה.פתאום נכנס אבא ושאל: "מתן,אתה
עם מישהו בחדר? עם מי אתה מדבר שם?" מיהרתי לענות לו כאילו אחז
בי השטן  והאיץ בי לענות, "אני...מדבר עם עצמי, אין...אין אף
אחד בחדר". כפי שאני זוכר את עצמי הייתי די מבולבל. למזלי, אבא
שלי מיהר, אז הוא לא נכנס איתי לפרטים ולא חקר אותי. הגיע
הלילה, באותו יום זה היה ממש מוזר, למה? כי ירד גשם. אימי לא
האמינה, יומיים לפני האזכרה של אחותי, באמצע הקיץ יורד גשם.
קישרתי את זה מיד לנוכחותה של אחותי. מובן שלא סיפרתי את זה
לאף אחד, כי לא היה לי האומץ. אבא שלי חשב, אולי זה הגשם
האחרון שלא הגיע בסוף החורף, שנזכר להגיע בקיץ. אני גיחכתי
בסתר שהוריי לא יראו. אחותי לא הבינה מה רץ לי בראש אבל היא
ידעה שזה הולך להיות רע, למה? כי אחותי תמיד הכירה את הבעות
פניי המוזרות לכן היא שאלה, "מתן, מה אתה מתכנן לעשות?" עניתי,
"שום דבר מיוחד", וירדתי למטה לעזור לאמי עם ארוחת הערב. הייתי
כנראה נורא שקט בזמן הארוחה, שאימא ואבא התחילו לחשוב שקורה לי
משהו. הם שאלו אותי אם אני בסדר,אבל בגלל אחותי לא עניתי. פשוט
ישבתי ואכלתי, וכשסיימתי פיניתי את כליי והלכתי לחדרי. חשבתי
שהיא תיעלם אבל טעיתי. היא פשוט שכבה שם על המיטה,כנראה הייתה
עייפה מכל מה שעברה,אז נתתי לה לישון. ביום המחרת עלה לי
רעיון איך לגרום לדניאלה לזכור למה היא פה. הלכתי לאימא
ושאלתי, "אימא, קרה משהו ביום שדניאלה נפטרה? אני מתכוון משהו
בינך לבינה?" היא השתתקה לרגע,נעשתה עצבנית ואמרה, "מתן, תעזוב
אותי עם השאלות הטיפשיות שלך, אני מאחרת לעבודה." הבנתי מיד
שמשהו לא בסדר, אבל שתקתי ועזבתי אותה. התחלתי לחזור לחדרי,
כשלפתע דניאלה נעמדה מולי במדרגות ואמרה, "מה אתה רוצה מאימא
שגרמת לה להתעצבן? מה התוכנית שלך, לפגוע בכולם פה? תענה לי".
רצתי לחדרי והיא באה אחרי, לא מניחה לי.  אז סיפרתי לה "את לא
זוכרת למה את כאן? לפני כמה שנים ראיתי סרט שבו אדם שמת חזר
לחיים כי הוא לא הספיק לעשות משהו לפני מותו; בסרט אחר אדם לא
הספיק להיפרד ממשהו אהוב לכן חשבתי...". "אתה חושב לפעמים יותר
מדי, אפילו לא איכפת לך במי אתה פוגע. שאלת אותי אולי אם אני
רוצה לדעת למה אני פה, אולי סתם בא לי לבקר?!" צעקה עליי. מצד
אחד  הרגשתי רע מאד שגרמתי לה להתעצבן, אבל מצד שני הרגשתי
שהיא מכסה על משהו מוזר שקרה בינה לבין אימא, וכמו אימא היא לא
רוצה שאני אגלה מה זה היה.
    היום הזה היה בדיוק יום אחד לפני האזכרה של דניאלה. משום
מה, הגשם שהחל לפרוץ יום קודם לכן התחזק, ככל שהתקרבנו ליום
האזכרה, נעשה סוער יותר. אבא שכהרגלו לא מאמין ברוחות ודברים
כאלה חשב שהתחזקות הגשם היא אולי סימן לקיץ פחות חם. אימא
לעומתו הרגישה בעצמותיה את הגשם אבל לא סיפרה, באופן משונה היא
נעשתה חולה מרגע לרגע ועם כל ברק ורעם היא הרגישה מסוחררת.
לפתע צנחה על הרצפה ואיבדה את הכרתה, אבא לא הבין אבל החל
להילחץ וקרא לאמבולנס. היא הובאה מיד לבית החולים ושם ניסו
לייצב את מצבה. אחרי שהצליחו לייצבה במאמץ רב, הם עשו בדיקות
ומסתבר שלכל ההתנהגות המוזרה היה הסבר. הרופא הסביר לנו שכל
ההתנהגות המוזרה וההתפרצויות, הכל נבע מדבר אחד -המיגרנה
השנתית שלה. מאוחר יותר בהמשך היום אימי הרגישה טוב אז הרופא
רשם לה כדורים ושיחרר אותה הביתה. באותו יום הגשם התחזק,יום
לפני האזכרה של דניאלה. לא ידעתי מה עומד לקרות אבל דבר אחד
ידעתי, אימי רחל, אבי יוסף ואחותי דניאלה היו נורא עצבניים,
נעשיתי סקרן יותר ולמה אחותי חזרה - זאת תעלומה שהייתה ללא
פתרון. ביום האזכרה, ישבתי והבטתי באימי בזמן ארוחת הבוקר. היא
הייתה עצבנית ולא מרוכזת כהרגלה בתקופה זו של השנה. האוכל נפל
לה כל הזמן. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי, "למה את עצבנית
כל-כך?" בהתחלה נעמדה, השתתקה לשנייה ואמרה לי, "אני עצבנית כי
היום האזכרה של דניאלה ועדיין לא סיימתי להכין כלום. אילו היית
עוזר לי במקום להלחיץ אותי, היינו שנינו מתקדמים!". "אימא, את
לא עצבנית מהאזכרה, הרי עברו שלוש שנים, ובשנים הקודמות היית
פחות לחוצה. תגידי לי באמת מה קורה כאן אימא, למה את ואבא
נראים מוזר פתאום? אני לא אוותר לך...נו תעני לי!"  אבל אימא
רק ישבה ובכתה. אבא שבדיוק נכנס הביתה, ראה אותה בוכה וכרגיל
אני הואשמתי. הוא אמר, "אין לך משהו יותר טוב לעשות מלגרום
לאמך צער וכאב? אתה לא רואה שקשה לה עם כל הסידורים של האזכרה
ועם הריב ההוא...". אז "ריב? על איזה ריב אתה מדבר?" אבא מיהר
להתחמק, "איזה ריב אתה מדבר?  לא הזכרתי שום ריב,תפסיק להמציא
כל הזמן שטויות!".  "אתה כן אמרת ריב. אתה לא תתחמק ממני,
קדימה דבר, תמשיך להגיד, איזה ריב?" הוא נבהל וברח מהר מפינת
האוכל. עכשיו, כבר התחלתי לחקור יותר וללחוץ על שניהם אבל הם
שתקו. דניאלה, שנכנסה מפעם לפעם לחדרי, הייתה צועקת עליי
להפסיק לשחק את עצמי שרלוק הולמס ולהתנהג יפה, אבל לא הקשבתי
לה כי מי היא. היא הייתה בסך-הכל אחותי הקטנה, היא הייתה רק בת
12 ואני הייתי בן 14, הייתי האח הגדול ממנה בשנתיים, אלא שכאשר
היא הופיעה היא נראתה כמו בת 12 ואני התבגרתי בשלוש שנים.
החלטתי לא לוותר לאף אחד. הם יספרו לי הכל או שאעשה צרות.

לקראת הצהרים נתפסה בי עייפות שלא ידעתי מעולם. פשוט קרסתי על
המיטה וישנתי, כמו פתיל בלי דונג. מאוחר יותר אימא קראה לי
מלמעלה, "מתן ארוחת הצהרים מוכנה, לך לשטוף ידיים ובוא לאכול
לפני שהאוכל יתקרר". אבל אני, אני עשיתי את עצמי לא שומע,
ודווקא לא ירדתי. היא עלתה ואמרה, "נו... לא שמעת שקראתי לך,
בוא לאכול"  "לא ארד לאכול עד שתספרו לי מה קרה אז, לפני שלוש
שנים, ביניכם לבין דניאלה!" אימא אמרה: "מתן תפסיק עם השטויות
ובוא לאכול. האורחים יתחילו להגיע בקרוב ואני רוצה לסיים להכין
הכל לאזכרה." התעלמתי ממנה ולא עניתי לה. אז היא אמרה לי בטון
מתחכם: "אתה לא רוצה לאכול, לא צריך.את הארוחה שלך ניתן לכלב
של השכנים". מיהרתי לענות לה: "אימא, אני כבר לא ילד קטן, הגיע
הזמן שתתחילי להתנהג אליי כאל בוגר ולא כאל ילד", "אז הגיע
הזמן שאתה תפסיק להתנהג כמו ילד ותתבגר". נפגעתי ממנה מאד ,
דחפתי אותה מחוץ לחדרי ונעלתי את הדלת,שלא תיכנס.
לאחר הארוחה, אימא החלה לארגן הכל לאזכרה. אחותי באופן מוזר לא
הגיעה היום לחדרי.  בימים האחרונים הייתה מגיעה בכל יום אבל
היום, דווקא היום מכל הימים, ביום האזכרה שלה, היא לא באה.
ירדתי וניסיתי לשכנע את אימי שתספר לי מה קרה אז. למזלי,
הצלחתי לשכנע אותה. היא אמרה לי: "אל תחשוב שאני נכנעת לך, אבל
אולי באמת הגיע הזמן שתדע,ככה אני אוריד את זה מהלב ואתה תדע
את הסיפור המלא שאולי יענה לכמה משאלותיך." ישבתי רגע, מהסס,
לא יודע למה היססתי אבל רצה בי מן הרגשה לא טובה בבטן שמשהו
עומד לקרות בגלל מה שהולך להתגלות. תחושת הבטן שלי לא טעתה.
אימי התחילה את סיפורה: "היום בדיוק לפני שלוש שנים, דניאלה
קמה בבוקר והחליטה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר מפני שבעוד
יומיים יש לה בת-מצווה. באותו הבוקר הייתי לחוצה כמו היום. אבל
בגלל ההכנות לבת המצווה צעקתי עליה ואמרתי לה שהיא חייבת ללכת
או שאין מסיבה. היא התרגזה וצעקה שהיא הולכת ושהיא לא תחזור
אחרי בית הספר, שלא נחכה לה, והוסיפה שהלוואי שלא תראה אותי
יותר".  אימא נעצרה בסיפורה והחלה לבכות. הרגעתי אותה ואמרתי
לה, "לא משנה מה קרה אז, אין לך שום קשר לזה".  פתאום היא
התפרצה עליי כמו שלא התפרצה מעולם, עיניה היו אדומות מהבכי,
היא פתחה עיניים כל-כך גדולות שנבהלתי. היא צעקה "קשר? אני
גרמתי לה ללכת באותו יום. אילו לא הייתה הולכת היא הייתה היום
בחיים, ואני עם הפה הגדול שלי, הייתי צריכה להגיד את המילה
האחרונה ולתת לה הרגשה של ילדה לא רצויה ואתה מדבר איתי על
קשר?" מיהרתי להגיב: "אימא תירגעי, אל תתעצבני ותמשיכי את
הסיפור, תני לי להחליט על טיב הקשר שלך למוות שלה." פתאום
הבחנתי בה בצדודית העין, דניאלה. היא עמדה בפינת המטבח והקשיבה
לכל. היה לה  מבט כזה עדין, כך, מבט שלא יכולתי להסביר במילים
ואף פעם לא ראיתי אצלה. אני לא יודע, אבל אולי לא ראיתי את
ההבעה הזאת, אולי לא טרחתי להסתכל מספיק על אחותי, בשביל לראות
את ההבעה שלה. בכל אופן אמרתי לאימא שתמשיך עם הסיפור וכך היה.
"היא אמרה שהלוואי שלא תראה אותי יותר. אני נעלבתי וצעקתי עליה
חזרה. אמרתי לה הלוואי שלא תחזור הביתה, שאני לא אצטרך לראות
אותה יותר, אז היא יצאה וטרקה את הדלת אחריה. ידעתי שהיא
מסיימת ללמוד בשעה שתיים בצהרים אבל ראיתי שהשעה כבר ארבע והיא
לא באה. צלצלתי לבית הספר ואמרו שהיא לא שם ואיך שניתקתי את
השיחה עם בית הספר הקיש שוטר על הדלת.  כאן הבנתי שמשהו לא
בסדר.  השוטר שאל "זה הבית של דניאלה כהן?" עניתי שכן והוא אמר
"גברתי, צר לי להודיע לך אבל אירע פיגוע בבית ליד והבת שלך
נפגעה קשה. ניסו להחיות אותה אך ללא הועיל. לפני מותה היא אמרה
דבר אחד 'אימא סליחה' גברתי אני מצטער". אלו היו מלותיו
המדויקות. ידעתי שזו אשמתי, הרי מה יש לה לעשות בתחנת אוטובוס
מחוץ לנתניה, אם היא לא ניסתה לברוח ממני?" הקשבתי ולא ידעתי
מה לענות לה, פחדתי להכעיס אותה. בסוף אמרתי , " תמשיכי, מה
קרה אז?" היא ענתה, "אז אתה נכנסת הביתה, אתה זוכר שסיפרתי לך
שדניאלה מתה? מתן הרי אתה נסעת לשלושה ימים לחרמון עם חברים
לטיול בית ספרי בזמן הפיגוע וחזרת בדיוק ביום שהיא נפטרה". "כן
אימא, אני זוכר".
בינתיים התחילו האורחים להגיע ואימא עזבה אותי כדי לעזור להם.
אני ישבתי בצד החדר לבד וחשבתי, "אז זה היה הסוד הנורא". מאוחר
יותר, בזמן שהאורחים הגיעו ואימא בדיוק סיימה לארגן את האזכרה
עם אבי עליתי לחדר כדי לא להפריע ודניאלה עלתה יחד איתי. "אתה
יודע שאימא לא סיפרה לך את הכל", "למה, מה היא החסירה? נו..
דניאלה ספרי לי אולי ככה אני אוכל לדעת למה את כאן. הרי את
יודעת בדיוק כמוני שאת לא אמורה להיות כאן אלא עם ה' שם בשמיים
משחקת עם מלאכים בגילך". ניסיתי נואשות לשכנע אותה שתספר לי את
כל הסיפור אבל היא התעקשה, הייתי חייב להפחיד אותה קצת וצדקתי.
אמרתי לה "אם לא תספרי לי את החסר, את יודעת שבדיוק בחצות לא
תוכלי ללכת לגן-עדן אלא יבוא שד רע וייקח אותך למקום עם הרבה
אש וסיוטים". דניאלה נבהלה ואמרה: "בסדר, בסדר אני אספר לך אבל
בתנאי אחד". היא השיבה לי בצחוק, "אני אספר לך בתנאי שאם תגלה
למה אני פה, תעזור לי לסדר את העניינים כך שאלך למקום טוב".
לתנאי הזה הסכמתי ללא היסוס,הרי ידעתי שרק כך אני באמת אדע מה
קרה בזמן שלא הייתי פה ואגלה למה אחרי שלוש שנים טרחה לבוא
לבקר. דניאלה התחילה לספר: "באותו יום באמת רבתי עם אימא אבל
זה לא על זה שאני אלך או לא אלך, טוב לא בדיוק. אני אמרתי לה
שאני לא רוצה ללכת כי הבנות בשכבה שלי הפיצו עליי שמועה. אמרתי
לה שאני לא הולכת בכל מקרה, אני רוצה להישאר בבית עד שהשמועה
תיעלם, אז היא צרחה עליי ששמועה לא נעלמת סתם ככה ואם אני רוצה
שהיא תיעלם אני צריכה להתמודד איתה ולהראות שהיא לא נכונה.
והיא אמרה שאני אלך כדי לא לאחר להסעה. התעצבנתי עליה שלא נתנה
לי להישאר בבית, אז אמרתי לה את אותם הדברים רעים והיא החזירה
לי. מה שהיא לא ידעה זה שאני לא הלכתי לבית ליד כדי לברוח מחוץ
לעיר אלא היה פיצוץ וראיתי אנשים פצועים. חייל אחד קרא לי כדי
שאעזור לו. היה פצוע קשה ואף אחד לא ניגש לטפל בו. ברגע
שניגשתי לעזור, היה עוד פיצוץ שכנראה פגע בי. אני זוכרת
שדיברתי הרבה אחרי הפיצוצים. איש נחמד, פרמדיק אני חושבת ניסה
לעזור לי,  הקשיב לי והרגיע אותי. אמרתי לו שיגיד לאימא סליחה
בשמי אחרי זה אני לא זוכרת כלום".

עכשיו הבנתי את כל הסיפור,את אותה תעלומה מסתורית, אבל עדיין
נשארה לי בעיה אחת.   למה אחותי כאן? ישבתי, חשבתי וניסיתי
לחבר את חלקי הסיפור כדי להבין את זה עד שנזכרתי. הרי דניאלה
אמרה שהיא רצתה לבקש סליחה מאימא, יכול להיות שבגלל שאימא
האשימה את עצמה במות דניאלה היא כנראה חזרה כדי לספר לה את
האמת. עכשיו היה בידי כל הסיפור והתשובות שרציתי לדעת וחשבתי
שפה נגמרו בעיותיי עד שצצה אחת חדשה. איך מספרים לאימא את האמת
בלי שתחשוב ששפיותי אבדה.
דניאלה הציעה בהתרגשות, "תספר לה את האמת ותן לה לשפוט מה
אמיתי ומה לא. ככה היא תדע ". "אבל את לא מבינה, אימא תחשוב
שאני מנסה להרגיע אותה עם דברי שקר".
הרגשתי שאני יוצא מדעתי עד שפתאום אימא נכנסה לחדר ואמרה, "מתן
בוא לעזור לי עם האורחים ו..." הסתכלה מסביב והמשיכה, "עם מי
אתה מדבר שם?" נבהלתי, היססתי מה לספר לה אבל דניאלה דחפה אותי
להגיד ולחצה, "נו,נו תגיד לה את האמת". לא הייתה לי ברירה,
אמרתי לאימא, "הרוח של דניאלה כאן,איתה אני מדבר", בתוך הפרצוף
האבל אימא מצאה צחוק ואמרה בחיוך, "העיקר שאתה זוכר אותה, זאת
דרך קצת משונה אבל בסדר, אם זה מה שגורם לך לזכור אותה ", "לא
אימא באמת אני מדבר עם דניאלה,היא עומדת ממש לידך מצד ימין".
אימא הסתכלה ולא ראתה כלום, היא חשבה שאני מנסה לעבוד עליה,
כשהסתובבה לצאת מהחדר אמרתי לדניאלה, "דניאלה, עשי משהו, תגרמי
לה להאמין שאת כאן". לדניאלה יש כנראה קשרים טובים עם השמיים,
כי איך שסיימתי לדבר ברק חזק הכה בחלון חדרי והחל לשרוף אותו.
אבא ששמע את הברק מלמטה עלה מהר בדיוק בזמן לכבות את החלון
לפני שנשרף כל החדר. הסתכלנו על והיא עמדה שם, בלי לזוז,המומה.
אבא תפס אותה בכתפיה וניער אותה, כשחזרה לעצמה שאל אותה "רחל,
רחל את בסדר? את מרגישה טוב?" היא מיהרה לענות לו כמי שמנסה
להתחמק ממשהו, "כן יוסף אני בסדר,רק נבהלתי מהברק זה הכל
לך,חזור לאורחים,אל תשאיר אותם לבד וחוץ מזה אני רוצה לדבר רגע
עם מתן לבדי". "טוב, אבל את בטוחה שאת בסדר?" "כן,  כן אל תדאג
", אבא יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו. ברגע שנסגרה הדלת אימא
תפסה אותי בחוזקה ואמרה "זאת הייתה דניאלה שלי, נכון? עכשיו עם
הברק?" "כן", אמרתי בלי לחשוב פעמיים והוספתי, "כן, זאת הייתה
דניאלה. את בטח כבר הבנת שמזג האוויר המוזר,הגשם באמצע הקיץ
קשור גם אליה ".
"ידעתי את זה וגם אתה ידעת,והסתרת ממני למה?", "כי לא ידעתי
איך לספר לך את זה בלי שתחשבי שאני מאבד את שפיותי."
"אז למה אתה מספר לי עכשיו?" היא שאלה. נאלצתי לספר לה הכל.
"דניאלה חזרה לכאן ומסיבה כלשהי נשמתה לא יכולה לנוח עד שייעשה
משהו". "מה זאת אומרת ייעשה משהו?"
"תני לי לסיים, אל תתפרצי", אמרתי לה והמשכתי את סיפורי בעוד
דניאלה מסתכלת עליי מהצד עם חיוך תודה ענקי על שאני עוזר לה.
"הדבר שצריך לעשות הוא משהו שדניאלה לא הספיקה לעשות. יש בעיה
אחת, זה צריך להיעשות עד חצות או שדניאלה לא תנוח לעולם."
נשימתה של אימא נעתקה לרגע אבל היא חזרה עד מהרה לנשום בצורה
נורמלית ואמרה, "מה לעשות,תן לי לעזור לך להציל את התינוקת
שלי."
"אימא כל מה שצריך לעשות הוא שתשבי ו..."
"ו...מה מתן, תגיד!" אבל אני לא יכולתי להגיד כי פתאום נגע אור
מוזר סביב דניאלה. מעוצמת התדהמה נעצרו פניי מכל תנועה.אימא
הלכה אחורה ונפלה על המיטה אבל מיהרה לקום,שפשפה את עיניה ולא
יכלה להאמין למראה עיניה. "מה קורה פה מתן?" אימא שאלה ואני
שנדהמתי אמרתי, "אימא את רואה אותה כמוני?" אימא ענתה "כן אני
רואה אבל למה, איך זה שאני רואה אותה?", "אני לא יודע מה קורה
פה אבל כדאי שנחכה ונראה, אולי זה הפתרון לבעייתנו."
השעה הייתה אחת עשרה בלילה ולדניאלה לא נשאר עוד הרבה זמן.
לפתע דניאלה התקרבה לאימא. אימא לא נרתעה ממנה, רצתה לחבק אותה
אבל לא הייתה יכולה כי ידיהם עברו אחת דרך השנייה.  דניאלה
התחילה לבכות ואמרה: "אימא סליחה". אימא לא הבינה "על מה
הסליחה דניאלה? למה אני צריכה לסלוח לך, הרי זו את שצריכה
לסלוח לי כי בגללי את מתה". דניאלה המשיכה להתקרב לאימא ואמרה,
"אימא, תני לי לדבר, יש לי עוד שעה ואחר כך אני אהיה בבעיות".
שתיהן התיישבו ודניאלה סיפרה לה את כל הסיפור שהיא סיפרה לי,
החלק שאימא לא ידעה. כשהכל התבהר ושניהם ידעו את כל הסיפור
הגשם בחוץ הפסיק והשמיים נעשו בהירים, מלאי כוכבים. לרגע חשבתי
שהכל בסדר אלא שדניאלה החלה להיעלם. "אימא, אני אוהבת אותך,
פשוט תסלחי לי". אימא ענתה לה, "מתוקה שלי, אני סולחת לך כי גם
במותך היית ילדה טובה. לכי לשלום ואל תשכחי אותנו כאן למטה".
דניאלה הסתובבה אליי ואמרה, "מתן, תודה לך,  גם בתור אח קצת
מעצבן עזרת לי יותר משאי פעם אוכל להודות לך, אבל תודה ותזכור,
אני שמה עליך עין ". מיהרתי לענות, "דניאלה, דרך צלחה, את כבר
יודעת שלמרות הכל אני אוהב אותך, ואף פעם אני לא אשכח אותך".
לרגע אחד דניאלה יכלה לגעת בנו באופן מוחשי והיא מיהרה לחבק
חזק את אימא ואותי ונעלמה. מאז לא ראינו אותה עוד.

היום, שמונה שנים מאוחר יותר, אף פעם לא נדע לאיפה הלכה. מה
שבטוח, בכל שנה, ביום האזכרה שלה, נשמע ברק אחד כאילו שדניאלה
עושה לנו שלום מלמעלה כדי שלא נשכח אותה.