ולפעמים נדמה לי שהוא חוזר, אני עומדת באותה צורה באותו מקום
וכעבור שנייה המבטים של כולם אלי משתנים, חלקם מביטים עלי
בשעשוע וחלקם בבוז ואני מרגישה שינוי כל כך קטן שכמעט ואי אפשר
להבחין בו, רק בזווית העין קודקוד קטן שהיה לי פעם, האף, חוזר.
אני חולמת עליו לרגע, מגבירה את הקצב של הרגליים על אופני
הכושר שלי ומסתכלת על הרגליים הדקיקות והזרות. אני יכולה
לדמיין אותן תופחות מחדש וזרם דם יורד עליהם כאילו הוא בא לסמן
גבולות כמו פעם, כמו תמיד.
לפעמים, אני מתגעגעת לימים בהם דם היה מבהיל אותי.

הייתה לי חברה שאם היא הייתה נפצעת בגילוח היא הייתה הולכת עם
הרגל כרגיל חשופה ומדממת ואומרת שזה לא כואב, זה רק נראה כואב
ומלקקת את הכתם הקטן, זה היה מגעיל ומדהים אותי. כל החיים
שנאתי דם, הוא הפחיד אותי. הפחד הכי גדול שלי כשהייתי קטנה היה
שיבוא היום הנוראי הזה בו כרישים ימשכו אלי בים ובנים יחפשו
בליטות מתחת למכנסיים שלי, שפעם בחודש הבטן שלי תכאב ואני ארוץ
על הספות עם כרית צמודה לבטן בכל הבית, אשתגע ואצרח ואתקלח
באובססיביות, אנסה להוריד מעצמי את הסירחון המסריח של הנשיות.
אבל הוא בא מוקדם ובאכזריות ממש, קצת אחרי הציצי הגדול שהפך
אותי למפלצת פריקית ואטרקציה לבנים מבועתים בכיתה ו' והאמת
שכשהוא בא כבר לא נבהלתי כמו בסיוטים הגדולים שהיו לי אלא פשוט
קיבלתי אותו בפרצוף מתגונן, נעלב ובעיקר מאוס, אותו פרצוף
בדיוק שהייתי עושה לבנים שהיו צובטים לי את הציצי ושואלים אותי
שוב ושוב בחיוך מפגר: "את לא מתביישת?" איזו שאלה מוזרה לשאול,
אני חושבת היום, למה היא כל כך הצחיקה אותם פעם?

באותה תקופה, אני לא ידעתי שדם הוא תחילתו של סבל קטן שיביא
יום אחד אושר, אנשים אמרו אבל אני לא האמנתי. אני זוכרת שהאף
התחיל לדמם. בהתחלה הרופאים היו נותנים לזה צידוקים רפואיים
ואמרו מה לעשות ואיך אפשר למנוע את זה, אבל אחר כך הם אמרו שזה
פשוט יקרה מידי פעם ואין ממש איך למנוע את זה בלי ניתוח. כאילו
יש לו רצון משלו, כאילו מרוב השנאה שלי אליו אני פוצעת אותו רק
דרך המחשבה, כאילו הוא בוכה לתשומת לב ומעט אהבה שלעולם לא
קיבל מאף אחד, אבל גם כאילו הוא מנסה לעשות לי חסד קטן ולתת לי
תירוץ לעשות את הניתוח ולהיפרד ממנו. והוא, כמו עץ זקן שכורתים
בשביל לבנות מעליו קניון הולך ומשאיר אחריו כל מיני שאלות
מוסריות על כניעה לחברה, קורע עמו את שורשיו -
המשפטים על  קבלה ללא תנאים שלמדתי 12 שנים בבית ספר ובערוץ
הילדים ובגעגוע לימים שאמא הייתה מנשקת אותו כשהוא היה קפוא
ואדום וגם אני חשבתי שהוא חמוד, הוא מזיל דמעת דם כדי לעורר בי
את הפאניקה הזו, כשאני רצה לשירותים בבית הקפה וידי הרועדת
מועכת אותו בנייר תועלת סוג ז', חצי מחבקת אותו וחצי חונקת
אותו כמו שחקנית בסרטים ישנים שמרביצה לאהובה ואז נוחתת
לזרועותיו בחיבוק עצוב של אהבה שלעולם לא תוכל להתקיים. שנינו
ידענו.

והדם הזה השתלם, כמו בסרטים אמריקאים השתלם, הסיבה הרפואית
שכנעה את האבא הכי קשוח בעולם לעשות את הניתוח, וכמו בשוונג
חלומי כזה שרואים רק כוכבות טלוויזיה נדירות עולות עליו החיים
שלי הפכו להיות החיים שהיו לי בראש מאז כיתה ב.  חבר עם פרצוף
אירופאי והתמכרות לחדר כושר. יצאתי מהצבא ונמנעתי מהתסכול
וההשמנה שלא הסכמתי לעבור שוב. השגתי עבודה מכובדת ואלגנטית.
כמובן שמצאתי פה ושם חורים בחלומות שהיו לי בראש שהייתי בכיתה
ב אבל עדיין לא הרבה אנשים זוכים לחיות את החיים שתכננו להם
בכיתה ב.

איך אני אוכל להסביר לך את התחושה הזאת של הדם המשתלם? אני
מביטה בך ורואה את האף שלי, האף היקר שלי שחשבתי שלא אראה עוד
לעולם. דמעות זולגות לי מהעיניים, של כל כך הרבה כאב וכל כך
הרבה שימחה ובמחווה של מחילה האף הזה כל כך מתאים לך לפרצוף,
את יפיפייה. מאז שקיבלתי מחזור הפחד הכי גדול שהיה לי היה
להיכנס להריון. הכול היה כמו חלק מהיותר מידי שלי. יותר מידי
אף, יותר מידי ציצי, יותר מידי מחזור ובכול ניסיתי לשלוט,
הקטנתי את האף, רזיתי והורדתי איתי קצת מהציצי אבל הדם המשיך
לזרום ולפעמים אני חולמת שדם מציף אותי מכל כיוון וזה לא תמיד
סיוט וגם כשהיה נדמה לי שאני שומעת את השאלה החוזרת שלהם "את
לא מתביישת?" הלכתי עם הבטן הגדולה בפארק שאולי יש בה סכרת
ומחלות נפש ואף גדול אבל ידעתי ב-100 אחוז שבזה, יותר מכל מה
שעשיתי בחיים שלי, אני לא מתביישת.