אני אף פעם לא מצליח לשקר. תמיד מגלים את השקרים שלי. זה משהו
בפנים שלי; כל פעם שאני משקר רואים את זה.

לדוגמה: פעם ראיתי את אבא שלי נכנס לאיזו חנות חשוכה עם מנורות
אדומות וכשהוא יצא מהחנות הוא השביע אותי לא לספר לאמא על זה.

כשחזרנו הביתה אמא שאלה איפה היינו ואמרתי לה שפגשתי את אבא
בעיר והחלטנו ללכת ביחד לסרט. אמא אמרה בסדר, אבל זה היה נשמע
כאילו היא לא מאמינה לי, כאילו היא אף פעם לא מאמינה לי.

בלילה שמעתי את אבא ואמא שלי רבים, כמו כל לילה. אבל הפעם זה
היה שונה, הריב היה יותר חזק, כאילו שלא היה להם אכפת שאני
שומע.
אני ירדתי למטה וראיתי את אמא שלי מחזיקה אקדח ומאיימת על אבא
שלי.
"איך אתה מעז? ועם הבן שלך? איך אתה מעז ללכת איתו למקומות
כאילו?" אמא שאלה.
"אמא, מה את עושה?" שאלתי את אמא.
"כלום. תחזור לישון," אמא אמרה לי.
"אבל, מה את עושה עם האקדח?"
"תחזור לישון!!!" אמא צרכה ואז נפלט לה כדור מהאקדח.

אמא אמרה לי לא לדאוג "...והכל יהיה בסדר," והכי חשוב שאני לא
אגיד דבר לשוטרים, כי הם מיד ידעו שאני משקר.

ואז, כשהגיעו השוטרים, הם שאלו אותי מה קרה ואני שיקרתי להם.
אמרתי להם שהמצב בבית לא היה טוב, שהיה חסר לנו כסף ואבא שלי
בדיוק פוטר מהעבודה, ומכיוון שיש לו ביטוח חיים גבוה מאוד, אז
הוא אמר לי שלום והתאבד.
אבל גם השוטרים לא האמינו לי וכשעצרו את אמא שלי, היא אמרה לי
רק דבר אחד: "אל תדאג, אני לא כועסת עלייך, פינוקיו."