ג'ולייט ברחה הרחק הרחק מהאויב
לא רצתה עוד להרגיש במגע כואב,
היא חיפשה מישהו שיאמר 'אותך אוהב'
ורק במילים.
ג'ולייט השאירה מאחור את הבנות
לבדן, מפוחדות, בין ארבע קירות,
הכתלים הלבנים ספגו את הצעקות
בגסות המילים.

ורוחות החורף מגיעים,
מכבים את הנרות
שדלקו והאירו
צללים מתים על הקירות.

ג'ולייט אמרה שהיא דואגת לנפשה,
כה רכה ומסכנה, אבל לראשה.
את הסבל ובנותיה, שם הרחק נטשה
ואין לה מילים.
ג'ולייט חיפשה לה מקום מפלט,
התקבלה בברכה בחוסן המקלט.
שם כולן מדברות, חרש ובלאט,
מלחשות מילים.

ורוחות החורף מגיעים,
מכבים את הנרות
שדלקו והאירו
צללים מתים על הקירות.

ג'ולייט הסתגרה בכלוב חצי שנה,
היא לא ראתה איך מתחלפת העונה.
האביב הגיע, אך בליבה צינה
וקפואות מילים.
ג'ולייט חשבה על בנותיה הזנוחות.
מבין חלומותיה הגיחו בצווחות,
'איך נטשת אותנו, אמא, לאנחות',
ופוסקות מילים.

ושרב הקיץ מייבש,
אין עוד הדמעות זולגות
ונפשה בה לבקש
לגאול את הבנות.

ג'ולייט רצתה מאד בהעלמותו,
להחזיר את המצב הטוב לקדמותו.
היא ידעה שזה יעלה רק במותו
ורחשה מילים.
ג'ולייט ישבה ותיכננה את שובה,
לתוך חיק בנותיה שזה מזמן עזבה.
בחוד הסכין, טמונה לה התשובה,
במילות דמים.

וג'ולייט חזרה לה אל הכלוב,
את בנותיה לא תשיב,
אך מבעד לצוהר העלוב
היא חשה באביב.