הוא התבוסס בדמו שלו.
הוא ידע שהוא הולך למות,
אך עדיין,
מתאמץ לא להשמיע קול,
נושך שפתיים, ידו על בטנו,
היכן שהכדור חדר,
מלא הכל דם,
תחת אור ירח מלא
היד השנייה
כמו משוטטת מגרדת,
בציפורניים שבורות
את האספלט,
חופרת אחר האקדח.

אסור היה לצעוק,
חבריו כבר במבנה,
הוא ידע תמיד שהמוות מחכה
מאחורי הפינה,
ידע שישיג אותו מתישהו
ולא בשינה.
הוא הרי משיג את כולם
עד סוף העולם.

שולף תחבושת מהכיס השמאלי,
מנסה ללא הצלחה
לעצור את הדם מהבטן.
הוא נתן את ההוראה,
להשלים את המשימה,
מכאן לא הייתה חזרה,
היה לו מורפין
אך לזאת לא אבה,
נשארה רק ברירה אחרונה.

הכאב כבר התעמעם,
מרוב כאב
כבר לא חש יותר כלום,
יותר טוב מהמורפין
חשב לעצמו,
צחק,
ושילם בכאב.
ממשיך לגרור עצמו
לעבר האקדח,
מאמץ
והצליח.
החיש חיוך
הכניס לפיו
ולחץ.

"קליק" נשמע,
הוא הופתע,
המחסנית ריקה,
נהם לעצמו
לא נשארו כדורים,
שלף מהחגורה,
דרך
ובום!.

טוני התעורר,
הכל לבן
מצמץ,
ושוב.
דמות יפה חייכה,
על רקע עוד לבן
"גן עדן או גיהינום?" חשב.