[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








די, מיציתי...
באמת!
הגיעו מים עד נפש.
חשבתי שזה שונה,
כשסוף סוף אני יודעת מה אני רוצה - אז זה בטח הדבר הנכון.
ואם זה הדבר הנכון - אין ספק שהוא יקרה.
כי תמיד אמרו לי, שאם משהו צריך לקרות - הוא קורה.
זה כמו לחיות בסרט. אבל אותו סרט. שוב ושוב ושוב...
ומילא זה היה סרט טוב, אבל גם זה לא.
כל פעם מחדש לחשוב שהנה - זה הדבר שחיכיתי לו,
ואז לגלות שכנראה רק אני חיכיתי לו, ורק אני חושבת ככה.
ורק אני... מרגישה. לבד. מרגישה לבד. עדיין.
ההרגשה הכי כייפית בעולם אופפת אותי לחלקיק קטן וזעיר מהחיים,
עד שלפתע אני מגלה שבלי ששמתי לב, היא הפכה להיות ההרגשה
הזוועתית הזאת שוב.
ופתאום לחיוך אין כוח לעלות, העיניים עייפות, קשה קצת לנשום,
והכל נראה כמו רשת של גומיות סבוכות - שרק מאחוריה, אולי נמצא
האושר.
ואם לא אושר, אז לפחות משהו אחר, שונה, מפתיע. לא כמו התסריט
הקבוע מראש.
כי אותו אני כבר יודעת בעל פה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז יוצא אחד
המהנדסים מתא
השירותים, דופק
על דלת השירותים
שממול ואומר
"כרטיס בבקשה"


מפקד אכזרית
לשעבר, מקלקל
פואנטות בהווה,
והפעם בטכניון


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/7/04 20:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי פוטוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה