נוק נוק.
אני לא רוצה להיות פה.
נוק נוק.
יכולתי להיות בחוץ, בשמש, בים, בבית - בכל מקום!
"כן ,בבקשה."
אי אפשר להתחרט עכשיו.
נכנסתי.
"צהריים טובים, בר. שבי בבקשה"
מאז ומתמיד שנאתי את הטיפול הפסיכולוגי הזה. אם זה היה תלוי בי
לא הייתי חוזרת למשרד הזה כבר אחרי הפגישה הראשונה! אבל כיוון
שאף אחד לא שאל לדעתי, המשכתי בטיפול.
התיישבתי במקומי הקבוע, בכסא העץ שליד החלון, וחיכיתי לשאלה
הרגילה. הד"ר לא הכזיבה ומיד שאלה: "האם נדבר על המקרה?"
"לא!"
מטרת הטיפול היתה בעצם לדבר על אותו המקרה. אבל כשגיליתי שהד"ר
בורכה בסבלנות, החלטתי לנצל את את ההזדמנות ולמשוך את הזמן.
חיפשתי נואשות נושא שיחה שלא יגרור יותר מדי ניתוחים
פסיכולוגיים משעממים ומתוסבכים, ואמרתי אחרי שהות של כמה דקות,
"רבתי עם החברה הכי טובה שלי."
"למה?"
"ככה. היא עיצבנה אותי!"
"למה?"
"קבענו ללכת למסיבה ביום שישי וחצי שעה לפני זה היא הבריזה
לי."
"למה?"
"החליטה ללכת עם אפרת."
"ואיך את מרגישה עם זה?"
כשאומרים לי את המילה פסיכולוג, אני ישר חושבת על השאלה הזאת.
ברגע שהיא שאלה אותה ידעתי שטעיתי. עכשיו היא תתחיל לנדנד לי
שרבתי עם שני רק בגלל המקרה ושוב היא תנסה לדובב אותי.
"בר?"
"אני לא יודעת! נמאס לי! נמאס לי ממך ומכל הטיפול הזה!" קמתי.
הכיסא נפל. התקדמתי לכיוון הדלת ויצאתי.
זאת לא פעם ראשונה שהתפרצתי על הד"ר, אבל אף פעם לא יצאתי
מהמשרד בהפגנתיות כזאת. "דווקא הרגשה טובה," חשבתי לעצמי.
התישבתי על המדרכה, הרגשתי את השמש מלטפת את גופי ורק אז
נרגעתי. נזכרתי ששני פעם שאלה אותי למה אני לא מסיימת עם כל
הטיפול הזה כבר, למה אני לא פשוט מספרת לד"ר היקרה על המקרה,
נותנת לה לתקוע כמה הערות מעצבנות ולסיים עם זה.
אבל ידעתי מה היא תנסה לעשות. היא תרצה שבמקום להצביע על אבא
שתיין ואמא שהתאבדה ממש מול העיניים שלי, אני אנסה לתקן את מה
מה שמעוות אצלי. היא תגיד שיכולתי כבר להתגבר, שרק אני מעכבת
את עצמי. בטח. אני שונאת פסיכולוגים.
כל מה שרציתי, היה כתף לבכות עלייה. מישהו שיתן לי להוציא הכל
בלי לשאול שאלות ובלי לתחקר אותי.

ושוב יום ראשון ושוב אני עומדת מול אותה דלת.
רציתי לדפוק, אבל לא הצלחתי להניע את היד. "לא, הפעם לא,"
החלטתי. לפני שאני אתאפס על עצמי, פניתי אחורה והתחלתי לרוץ.
בום.
נתקלחתי במישהו. נפלתי על הרצפה מההפתעה ומההדף.
"היי, את בסדר?" שאל קול. הרמתי את הראש וראיתי איש גבוה עם
פנים מעט מודאגות וחבורה קטנה על המצח. "כן. סליחה, לא ראיתי
אותך." הוא עזר לי לקום ואמר שהכל בסדר. הסתכלתי עליו והפעם
מקרוב יותר. לא במיוחד יפה, אבל מיוחד. עיניים כחולות חודרות,
שיער חום מסורבל. הוא חייך במבוכה. לא שלטתי בעצמי. התחלתי
לבכות.
"את בסדר? להזמין אמבולנס?"
"ל...א..." גימגמתי, "א...אני ב...בסדר."
ובכל זאת הוא התקרב אליי וחיבק אותי. זה רק גרם לי לבכות יותר.

"מה קרה?"
לשאלה הזאת חיכיתי. נמאס לי לברוח. סיפרתי לו הכל. איך היינו
משפחה קטנה ומאושרת עד שאמא גילתה שאבא בגד בה עם המזכירה שלו.
"מאז," אמרתי לו, "החיים בבית שלי נהיו גיהנום." הם רבו כל
הזמן. הוא הרביץ לה. הוא הרביץ לי. עד שיום אחד, יום יפה, ממש
כמו היום, הגעתי הביתה מבית הספר. קראתי לאמא. היא לא ענתה.
הלכתי לאמבטיה. אמא הייתה בפנים, מחזיקה בידה אקדח. היא הסתכלה
עליי וחייכה. היא אמרה לי לא לדאוג, הכל יהיה בסדר. היא ירתה.

הוא הסתכל עליי, מנסה להסתיר את הזעזוע שלו. אחר כך אימץ אותי
ללבו, חיבק אותי והבטיח לי, כמו אמא, שהכל יהיה בסדר.
ומאז הכל היה באמת בסדר. כמעט כל יום נפגשנו ודיברנו. הוא לא
ביקר אותי, הוא לא נכנס לנשמה שלי. הוא הקשיב. הוא חיבק. בדיוק
מה שהייתי צריכה. יום אחד החלטתי שנרפאתי לגמרי, והגיע הזמן
להתחיל לדבר עליו.
"נו, אז מה אתה בכלל אוהב לעשות? חוץ מלהקשיב להתבכיינות שלי,
כמובן."
"סרטים, ספרים, טלוויזיה, מוזיקה - כל מה שכולם אוהבים. אבל
הכי אני אוהב את העבודה שלי."
"במה אתה עובד בכלל?"
"אני פסיכולוג במרכז הרפואי בחדרה."

אני יודעת שהסיפור לא כ"כ מעניין, אבל גם אני הייתי צריכה
מישהו לבכות עליו וזה קצת קשה כשאתה לבד בבית. כתיבה תמיד
עוזרת.