חייכנית, מצחיקה, מתוקה, מקסימה, חמודה, יפה ושוקולד חם...
הרהורים שנראים כמו הבזקי תמונות העלו  בי חצי חיוך, עם שאריות
טעם  מנשיקת ה-להתראות שנתנה לי, ליווי אותי בנסיעה חזרה
הביתה, משדה התעופה.
אולי עכשיו יותר מתמיד מתגבשת אצלי תחושת בדידות עמוקה, נועה
שלי טסה... מצד אחד רציתי שתישאר ומצד שני, לא יכולתי למנוע
ממנה להגשים שאיפות שרצתה.
עוד בשדה התעופה, הייתי חייב להגיד לה "נועה אל תלכי!"
והיא מביטה בי במבט דומע וחיוך של ליצן עצוב, זרקה את המזוודות
שהחזיקה ואמרה  "טוב אז אני נשארת!". כל כך רציתי שזה יהיה
אמיתי... ובצעדי ענק מתקרבת אליי ונישקה אותי נשיקת ניחום,
שלעולם לא הייתה יכולה לרצות. "תתקשרי אליי לפני שאת נרדמת"
ביקשתי.
זה היה מובן מאליו הריי היא לא יכולה להירדם בלי ה "לילה טוב"
שלי.
כבר שהכירו לי את נועה, אמרו לי שהיא מיוחדת.
מיוחדת?!  מה זה אומר מיוחדת הרהרתי... אולי צריך לדבר אליה
לאט כדי שתבין?!  
ואז פגשתי אותה, באמת שלא הבחנתי בכלום.
נראית בחורה רגילה. השתדלתי, חיפשתי,  לא מצאתי.
כל מה שראיתי זה עניים ירוקות קצת חתוליות, שיער שמסתלסל לו
ונשכב על צדי הלחיים וכמובן חיוך רחב שמאפיין את פניה.
מה שיותר מדליק אצל נועה, זה איך שכל ההבעות פנים שלה משתלבות
בצורת הדיבור, כאילו היא מודעת בדיוק לאיך שהיא נראית כשהיא
אומרת משהו.
עם נועה אין טעות, היא בדיוק נראית כמו שהיא מרגישה והיא לא
יכולה להסתיר את זה.
זה ממש הקל עליי, כי לא הייתי צריך לנחש יותר מידי. הרגשתי
טבעי, התנהגתי טבעי, כל הלחץ של "מה היא חושבת" ירד ממני.
לא שאני קורא מחשבות, אבל היה לי כיוון.  כי אם משהו לא מצא חן
בעיניה, ישר ראו ולהפך.
עוד באותו היום, אני לא אגיד שידעתי שאתה אני רוצה להיות,  אבל
הבנתי שזו התחלה של ידידות מופלאה.
התקשורת בנינו הייתה ממש טובה, למרות, שהיא דיברה רוב הזמן
ואני שתקתי. לא נראה לי שזה הפריע לה במיוחד.
זה לא, שלי, לא היה מה להגיד, פשוט נהניתי להתבונן בה מדברת.
היא יכולה לדבר על תפוח ולהיות הבחורה הכי מרתקת בעולם.
ואז הכה בי מה המשמעות של "מיוחדת".
זה בכלל לא איך שהיא נראית.  זה איך שהיא נראית בעניי  ואיך
שהיא גורמת לי להרגיש, כשאני איתה.
הופ, לא הספקתי למצמץ וכבר עברו שנתיים.  כן... איך שהזמן רץ
כשנהנים.  טוב לא כול הזמן אבל רובו.
כן, גם אנחנו, כמו כל זוג נורמלי, יש עליות ומורדות. אבל נראה
שהמורדות הן גם סוג של עלייה, כי כל פעם שרבנו, אנחנו בעצם
התקרבנו.
מי בעצם רב?   מי שאכפת לו !.  
היה אצלנו, משוואה שכזאת  התקרבות = (ריב + הבנה )Xסקס  
הסקס כפול הסוגריים כי סקס בשביל הבנה וסקס בשביל הריב פשוט
הוצאתי גורם משותף.
אז אם מורדות הן סוג של עליה, יוצא שבעצם היו לנו עליות ועליות
יותר גדולות... ועליות זה טוב לא?!
אז למה היא נסעה?  כנראה שהנסיעה שלה, בכלל לא קשורה אליי.
אלא קשורה אל מי שהיא רוצה להיות.
אוקיי. בסדר.  לכי תביני את עצמך!   קחי את כל הזמן שבעולם.
אבל למה דווקא עכשיו כשהכול נפלא וכיף?  קשה לי להאמין שזה לא
קשור לאהבה.  אם כבר אנשים באים מחו"ל בגלל אהבה לא נוסעים
לשם...  "HELP" צעקתי בתוך עצמי.
הייתי מבולבל, מוצף ברגשות שאני לא מכיר, שאני לא מבין  והרבה
מחשבות, הרבה מחשבות...
אז מה עכשיו?  זה אומר שאני יכול לצאת עם אחרות?  הרי כרטיס
פתוח זה לא ממש מעודד.  וכמה זמן אחרי הנסיעה שלה זה נחשב לזמן
סביר כדי להתחיל לצאת עם אחרות?,  
אולי... אולי  כשהיא תהיה שם, היא תבין ששם זה לא כמו פה!  טוב
זה ברור כי אולי אני פה ולא שם (אם נתעלם ששם ארה"ב ופה זה
ישראל ) ואז כשהיא תבין היא תחזור  מהר.  ממש מהר, משהו כמו
מחר! ואז אני לא אצטרך לחשוב על זמן ועל בנות אחרות כי כשאני
אתה אין זמן. ואין בנות אחרות. יש רק נועה!   וכשיש נועה,  הכל
יותר קל... הרבה יותר קל. אני מרגיש פתאום חלש, פשוט חלש.  כמו
שלשמשון היה שיער לי היה את נועה  מקור הכוח שלי, מה זה מקור
כוח, כור גרעיני ממש! (נועה שלי נסעה)
ועכשיו... אני סתם  שמשון ולא ממש גיבור
שמתי לב שעכשיו ככול שהזמן עובר ואני בלעדיה פתאום נהיה לי
עודף זמן לדברים פתאום מצאתי את עצמי מתעניין באומנות
ובקריאה... ואז הבנתי שנועה בעצם תפסה לי את חלק גדול מחיי כל
כך התמקדתי בנו שפתאום נעלם לי ה "אני" שלי ולא היה לי "אני"
היה לי רק שנינו .
אולי בעצם הנסיעה הזאת של נועה היא דבר חיובי אחרי הכול, אולי
עכשיו אוכל ללמוד קצת יותר על מה שאני אוהב (אני אוהב את נועה)
האמת שפתאום התמלא אצלי חור גדול שאני צריך להשלים.
אז כל דבר שקצת עניין אותי נהפך לממש מעניין,  כי הייתי חייב
למצוא תעסוקה  כדי לשכוח ולהמשיך הלאה.
כבר עבר קרוב לחצי שנה מאז שנסעה,  כל כך הרבה זמן. אני מדבר
איתה בטלפון לפחות פעם בשבוע.
היא נשמעת ממש בסדר הייתי נותן הכול כדיי לראות אותה  אני רוצה
להסתכל עלייה כשהיא מדברת ככה אני אוכל לדעת בדיוק  מה עובר
עליה שם אם באמת טוב לה או רע לה כמו שהיא טוענת.
כל פעם שדיברנו אף פעם לא שאלנו אחד את השנייה אם היא /אני
יוצאים עם מישהו /י כנראה שפחדנו שהתשובה תהיה חיובית ואז
איפשהו נרגיש קצת שורף בפנים. הפחד הכי גדול שלי זה שהיא תחזור
ועוד היא תביא איתה איזה אמריקאי או יותר גרוע היא תחזור עם
אמריקאי ועוד בהריון ואז בכלל לא אדע, איך להתמודד עם זה.  מה
שבטוח שיהיה קרב קשה לאמריקאי הזה אני לא אוותר בקלות על נועה
אלא אם כן היא בהריון או ש נועה כבר וויתרה עליי.
השתגעתי לא יכולתי להוציא את המחשבות האלה מהראש. האי ידיעה,
שחקה אותי, אז כל הזמן הייתי מתעסק במשהו כדי לא לחשוב.
וכך הימים כלילות הלכו והתארכו כבר אני חושב פחות על נועה אבל
יותר מתגעגע למצב של ה -ביחד לחלוק משהו עם מישהי.
אמנם המחשבות שלי על נועה הולכות וקטנות, אך ללב שלי יש פזמון
אחר ומה לעשות שמתאים לשיר רק פזמון אחד.
ניסתי, השתדלתי, יצאתי עם כמה בנות דווקא ממש מקסימות גם לא
נראות רע,  אבל הן גם לא נועה.
לא שהשוואתי אותן לנועה (אולי קצת) פשוט ש לא גרמו לי להרגיש
כמו שהיא גרמה לי - "שמשון עם שיער"
לא ציפיתי מהן לכור אטומי... אבל לפחות משהו קטן חברת חשמל
אולי.
הבנתי שאני צריך לעבור תהליך היטהרות  איזה תקופה מסוימת בבית
בלי כלום לנקות את גל המחשבות את כל הרגשות ואז אני אהיה מוכן.
ואוכל סוף, סוף להמשיך הלאה.
אז לקחתי שבוע חופש מהעבודה בתירוץ שיש לי מבחנים ועשיתי לי
יוגה, מדיטציה ואמבטיות של מים חמים ובאמת הרגשתי יותר טוב כול
יום  אבל למה שהחיים יתנו לי להנות בשבוע היטהרות שלי?  ו
"למזלי" היה זה שבוע התרמה!
כן, כן, שבוע התרמה בתהליך ההיטהרות שלי. אז כל הזמן בצהרים הם
היו מצלצלים המעצבנים האלה ומפריעים לי  בתהליך ההיטהרות שלי!
כבר השתגעתי  ושוב נשמע צלצול מעצבן בצהריים באמצע המדיטציה
המחורבנת שלי!
ניגשתי לדלת,  פתחתי אותה כולי מלא בעצבים  ושם היא עומדת לה
עם עניים ירוקות חיוך מקסים, כשראיתי אותה  כבר לא כל כך הייתי
עצבני.  ואז חשבתי לעצמי, אם כל המתרימות היו נראות ככה, היה
נגמר לי הכסף.  אבל השתלטתי על עצמי  ואמרתי לה
- מצטער,  כבר תרמתי .
והיא מחייכת
- אה באמת איפה ?
ואני נשען על מפתן הדלת בפוזה של עבריין  
- בכלא!  תרמתי שם 5 שנים...
והיא צוחקת. צחוק מדבק כזה. ואז היא מדביקה אותי  אז גם אני
צוחק וזה בכלל לא מצחיק
מרוב שהייתי מנותק פתאום הכול חוזר אליי  עד שהדחקתי את נועה
עם כל המדיטציות...
"אמרתי לה  אני אתרום בגלל שהעלית לי חיוך היום",  אני כבר
חוזר. היא לא נראתה לי מסוכנת אז השארתי את הדלת פתוחה והלכתי
לחפש 5 שח לשלם לה.
כשחזרתי היא עמדה שם. הן עמדו שם.  המתרימה ונועה עם אותו חיוך
מפורסם  נועל'ה שלי הייתי בטוח שאני מדמיין. כאילו נועה? בחיים
לא הרגשתי את הלב שלי דופק יותר חזק, חיבקתי אותה הכי חזק שרק
יכולתי  ונועה כבר משמיעה קולות של חניקה.  אבל לא היה אכפת לי
בעצם כן אז שחררתי אותה אבל רק לקצת, שילמתי למתרימה את ה 5
שח והיא מיהרה לעזוב  ואז נועה מסתכלת עליי במין מבט כזה,
ידעתי שיש יותר מזה
והיא ממשיכה  
- אני רוצה שתכיר מישהו...  
(רק זה חסר לי כל המחשבות הגרועות שלי התגשמו)
-  לא, לא, זה בסדר.  אני מכיר אותך! זה מספיק לי. לא רוצה
להכיר עוד אנשים.
(עמד שם גבר במסדרון  ומרוב שהייתי נרגש לראות את נועה  לא
הבחנתי בו. )
- תכיר זה ג'ורג' מניו- יורק
- גורג' מניו יורק???
פתאום המרפסת לא נראית כל כך רעה  ואני רק 5 קומות.
- כן... רציתי לדעת אם תוכל לעזור לי  ולארח אותו  לכמה ימים?
- גורג' מניו יורק???  אני, לארח?  את רוצה להרוג אותי?
-ופתאום היא מתפרצת מצחוק. תירגע. הוא רק בן דוד שלי.
-אהה  ג'ורג' מניו יורק  חיבקתי חזק גם את ג'ורג' מניו יורק
(אז ש ג'ורג' מניו יורק יחשוב שאני טיפהfriendly  )
כל כך הייתי שמח!
הבן דוד של נועה
השיער של שמשון חזר לגדול!
הכור האטומי חזר לתפקד!
ונועה שלי חזרה הביתה