"שמעת, שמייקל מתחתן???" קולה של מורן הידהד לי באוזן.
"עם טונים כאלה, איך יכולתי לפספס?" עניתי בציניות-משהו.
"נו, באמת. שירלי, טוב לו. את לא יכולה לשמוח?" היא לא הבינה
אותי עכשיו. דווקא עכשיו, כשהיא היחידה שמבינה אותי תמיד, היא
לא יכולה להבין אותי. אם היא רק היתה יודעת...
"כן, מורן. ברור, שאני יודעת שמייקל שלנו מתחתן. איך אפשר
לפספס את זה?" עניתי בטון הכי אדיש בעולם, כאילו לא היה איכפת
לי שהידיד הכי טוב שלנו מתחתן.
"שירלי, קרה משהו? את כבר שבוע מתנהגת ממש מוזר. אני כבר
מתחילה לחשוב שאני לא מכירה אותך...את בדיכאון או משהו?" היא
קראה אותי. לפני שבוע מייקל הודיע לי שהוא מתחתן, רק שאני לא
אפתח את הפה למורן. אני ממש לא רוצה שהיא תדע.
צחקתי. "למה את חושבת שאני בדיכי? אני סתם טרודה מהעבודה. הבוס
שלי בוחן אותי כמו בזכוכית מגדלת אז אני לחוצה. זה טבעי, יעבור
לי." שיקרתי. בעבודה אני מאוד מצליחה, והבוס שלי נורא אוהב
אותי. האמת היא, שאני מצליחה בהכל. אני יותר מדי "מושלמת", כמו
שכולם אומרים. אני נראית טוב, גברים מחזרים אחרי בלי סוף, יש
לי משרה מצויינת, שאני אוהבת, ובזכותה יש לי דירה מקסימה משלי,
ואני תמיד מתקשרת עם כולם, תמיד נורא חברותית. אבל כל הדברים
האלה לא יכולים לספק לי את מה שאני הכי רוצה, מה שאני הכי
אוהבת, וזה מייקל. מייקל ואני מכירים מגיל 10, כיתה ד', כשהוא
עבר לעיר שלנו. איך הזמן טס, 14 שנה אנחנו מכירים. למרות שרק
בכיתה ה' התחלנו להתקרב ממש, זה עדיין המון זמן.
אנחנו תמיד היינו "החבורה של המקובלים": מייקל, אורי, תומר,
מעיין, מורן ואני, שירלי.
עם החבורה הזו עברתי 9 שנים בבית הספר, מד' ועד י"ב. לאחר-מכן
בצבא הייתי באותו בסיס עם אורי ומורן, בעוד שכל האחרים שירתו
במקומות אחרים. אבל כולנו, שישתנו, שמרנו על קשר הדוק והיינו
יוצאים ביחד בחמשושים. מייקל היה יוצא איתנו פחות, כי הוא היה
בקרבי והיה חוזר פעם בשלושה שבועות לחמשוש, אבל עדיין שמרנו על
קשר טוב.
כשסיימנו את הצבא המשכנו לשמור על קשר, מה שהפך אותנו לשישייה
נצחית. הבטחנו שבחיים לא ניפרד.
אנחנו כולנו אוהבים אחד את השני אהבת נפש, מסורים ונורא
דואגים.
אנחנו אמנם קצת יותר רחוקים מפעם, כי מה לעשות, הגיל משנה את
ההתייחסות והפרופורציות, אבל אנחנו עדיין חברים נורא טובים.
אורי הכיר לפני שנתיים את איילת ומאז זה "אורי ואיילת" ולא רק
אורי. הם אוהבים אחד את השני ומתכוונים להתחתן.
תומר מתפרפר לו. מעיין הכירה את רונן לפני חצי שנה ומאז הם
ביחד, אבל זאת עדיין "מעייני שלנו" לפני "מעייני ורונן". הוא
מאוד נחמד והיא נורא אוהבת אותו. מורן יוצאת כרגע עם מישהו
וזאת רק ההתחלה. ומייקל כבר שנה וחצי מאוהב במירב.
ואני? אני בינתיים מחליפה כמו גרביים. באמת שאף אחד מהבחורים,
שאיתם יצאתי, לא הגיע לרמה של האהבה האמיתית שלי, מייקל.
אני אוהבת את מייקל נורא, והבנתי את זה כשהתגייסתי. מייקל היה
הבנאדם, שהכי התגעגעתי לצחוקים איתו בטירונות. הכי התגעגעתי
להסתכל עליו כי הוא באמת בחור נורא יפה ותמיד היה קשה לי
להוריד ממנו את העיניים. יום אחד כשיצאנו למועדון באחד
החמשושים, כשמייקל היה, נסענו לאיזה אחד ידוע ומייקל אמר לי:
"יאהו, איזו יפיפייה. הלוואי שהייתי יכול להתחיל איתך..."
וכולם צחקו. אני חייכתי ושתקתי, כי זה היה הדבר שהכי רציתי
ונורא ביאס אותי שהוא התכוון לזה רק בצחוק, אבל משום מה מייקל
תמיד התייחס אלי אחרת. אומרים, שכשבנאדם מנסה ליצור רושם, זה
בדיוק הרושם שהוא יוצר, וזה קרה לו הרבה לידי. מורן ומעיין
תמיד היו אומרות לי שמייקל אוהב אותי, וכולנו לקחנו את זה
כמובן בצחוק, כי אנחנו ידידים טובים. כשהוא הכיר את מירב, כולם
נורא אהבו אותה. אבל כשהוא לא היה, תמיד התבדחו שהחלום של
החבורה, שהוא שאני ומייקל נהיה ביחד, לא התממש.
איכשהו החבורה, שתמיד הייתה בראש של "אנ'לא יודע מה יהיה מחר",
תמיד ידעו דבר אחד- שאני ומייקל נועדנו.
אני מצידי בחיים לא הבנתי את האמירה הזו, ואולי הם ידעו מה
שאני לא ידעתי, כי כשמייקל היה לידי הוא היה עסוק בלנסות ליצור
רושם ובד-בבד לשמור על דיסטנס מסויים ממני, ולנסות לא להראות
אותו. מעניין מה היה לו אלי, ואם היה לו משהו- למה הוא מתחתן
עם מירב?
כשהיינו חוזרים בחמשושים ומייקל היה נשאר "לסגור שבת" בבסיס,
אני תמיד הייתי נורא מתבאסת, אבל הייתי יוצאת עם בחורים כי
הייתה בי תקווה סמויה שבסופו של דבר אנחנו נהיה ביחד.

"טוב אניווי שירלי, תומר ואורי אמרו לי שהם רוצים שנעשה משהו
מיוחד לפני שמייקל מתחתן, רק שישתנו לזכר הימים הטובים. דיברתי
אתמול עם מעיין והיא נורא שמחה." אני לא מאמינה שזה קורה לי.
"בטח, ברור. מתי מעיין ורונן חוזרים מאילת? לא דיברתי איתה כבר
שלושה ימים..." אמרתי בחוסר שקט. באמת לא דיברתי עם מעיין
שלושה ימים וזה נדיר, כי אני מדברת איתה כמה פעמים ביום...
"הם אמורים לחזור ביום שבת בערב. טוב מאמי, אני מורידה את
המסיכה. אני קבעתי היום עם גילי בתשע ואני רוצה ללכת להתארגן.
יש לי פרפרים בבטן, אני כל כך אוהבת התחלות!" -כן, גם אני, ולא
הייתי מתנגדת לאיזו התחלה עם מייקל, אמרתי לעצמי והרגשתי מחנק
עצום בגרון.

הראש כבר התחיל לכאוב לי אז הורדתי גם אני את המסיכה וליוויתי
את מורן לדלת. "שירלי, יש לי הרגשה שזו לא רק העבודה. בכל
אופן, את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר אם בא לך...אני אהיה זמינה
בפלא'." איזו מתוקה. "טוב, אמאאא... תהני לך עם מיסטר גילי
ותספרי לי איך מתפתח. אוהבת, ביי." מורן הלכה לה, ואני התחלתי
לזוז לכיוון הבית של אמא ואבא לאכול איתם ארוחת ערב.
בעשר וחצי אחרי ארוחת ערב מפוצצת למדי, ואחרי שיחת בנות עם תום
אחותי המתבגרת בצורה מהירה משהו, חזרתי הביתה. תום הזאתי.
מתוקונת של ממש. בת 17 ויודעת הכל. יש בה חוכמת חיים קסומה
ואני נורא אוהבת אותה. רק בשנה וחצי האחרונות יצא לנו ככה
להתקרב, כי לפני-כן לא היו לנו כל כך הרבה נושאים משותפים
וראייה דומה.

הגעתי הביתה וקרלוס הפודל המתוק שלי קידם את פני בברכה. לקחתי
אותו אתמול לעשות תספורת במספרה של כלבים והוא יצא כמו
בונבוניירה, רק חסר הסרט והוא שוקולד מושלם (בעיקר עם כדור
השיער המזעזע שהשאירו לו בקצה הזנב). מסכנון. הוא נראה כל-כך
קטן בלי כל השיער שלו. התבאסתי, אבל אחרי הכל אני מטורפת עליו.
קיבלנו אותו במתנה לפני שהתגייסתי מחברה של אמא שלי, שהכלבה
שלה המליטה גורים. כשעברתי לדירה משלי לפני חודשיים, לקחתי את
קרלוס איתי שלא יהיה לי לבד, כי אני ממש לא בקטע לשותף/ה
עכשיו, בטח שלא לעבור עם בחור.
אם זה היה מייקל זה היה אחרת...
אניווי הייתי נורא עייפה והלכתי לישון, בלי חשק.
בבוקר התעוררתי, זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת
לעבודה. איזו הקלה. הבוקר שלי היה טרוד נורא. בחוץ הייתה שמש
אופטימית של יום, אבל משהו הציק לי ולא ידעתי מה. פתאום נזכרתי
שמייקל מתחתן. הלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה טעים וטוסט
ופשוט התחלתי לבכות מייאוש.
יום אחד הלכתי לטייל עם מייקל בשכונה ובאותו יום רבתי עם
ההורים שלי והייתי נורא עצובה, והוא אמר לי משפט שאני בחיים לא
אשכח: "את כל כך יפה, וגם כשאת בוכה, היופי שלך פשוט נשפך
החוצה." זה היה מצחיק, כי שניה לפני-כן הוא אמר לי שזה מקל
לבכות, ושאני אוציא את זה החוצה, ואחרי שהוא אמר לי את המשפט
הזה פשוט התחלתי לצחוק והייתי הכי מאושרת בעולם. זה היה שינוי
רגש קיצוני לגמרי.
ואז מייקל התחיל להתגלגל מצחוק איתי, ושנינו פשוט נשכבנו על
הדשא בפארק של השכונה וצחקנו. אני נורא אהבתי את היום הזה, גם
מייקל אמר לי שהוא נורא נהנה איתי באותו היום ושאנחנו צריכים
לעשות את זה לעיתים יותר קרובות. אבל משום מה זה לא יצא.

סיימתי את הקפה שלי והתקשרתי למורן.
"הלו", היא ענתה בקול חצי ישן. "מורן, הערתי אותך?" שאלתי.
"לא, לא. מה פתאום. את בבית?" שמעתי קול, ששואל אותה מי זה.
"כן, למה, איפה את?" שאלתי. "טוב, אז אני אקפוץ עוד מעט..."
היא ענתה, מתחמקת מהשאלה שלי. "טוב מאמי. אני פה, ביי."  -"ביי
אוחתו'ס." היא אמרה וניתקנו. יש לי הרגשה שהיא ישנה אצל גילי.
שובבה קטנה.

באחת-עשרה וחצי מורן הגיעה, נרגשת ושמחה. איזה חיבוק קיבלתי!
והיא התחילה לשיר ולקפץ בכל הבית. "מורן, אמא שלי פה.." התחלתי
להסתלבט. "מה???" היא פקחה את העיניים במין מבט של בהלה. "סתם,
נו...ספרי ספרי!"  -"שכבנו". -"את וגילי???" - "לא, אני
וקרלוס...בטח שאני וגילי! הוא מדהים!!! והיום בבוקר הוא היה כל
כך חמוד והוא חיבק אותי כל הלילה ו..." -זה היה הצלצול בפעמון
שקטע את דבריה. "תפתחי, שאני אסיים להכין לך את הקפה." מורן
הלכה לפתוח את הדלת.
"מייקייי" שמעתי אותה צועקת. כוס הקפה נפלה לי מהיד. התחלתי
לרעוד ונהייתי אדומה. מהידיד הכי טוב שלי!!!
"הכל בסדר???" הם שאלו שניהם ונכנסו למטבח לראות מה קרה.
"מייקי, מה העניינים??? הכונפה שלידך שכחה, שהיא יכולה להעיר
מתים עם הצרחות שלה." אמרתי, ופניתי למורן: "הבהלת אותי!".
צחקנו. "באתי לתת לכן הזמנות לחתונה..." אני ומורן פה אחד
פלטנו: "אווו" מתרגש וחיבקנו אותו. "בוא תשב, אני אכין קפה."
"איך אני יכול לסרב ליפה שכמוך?" שוב המחמאות המאוד מחמיאות של
מייקל שלי.
הכנתי קפה וישבנו ודיברנו. מייקל סיפר על ההכנות לחתונה. אני
לא אשקר ואגיד שנהניתי לשמוע את מה שהיה לו לספר לנו, אבל אני
נורא אהבתי את הצורה שהוא התייחס לכל העניין של החתונה. הוא
היה רציני כל-כך לגבי מירב והוא כל כך אוהב אותה ומתחשב בה,
ממש ג'נטלמן וחתיך אמיתי.
ישבנו וישבנו ולא שמנו לב איך הזמן טס. בשלוש וחצי מייקל קיבל
טלפון ממירב והוא היה צריך ללכת איתה למדידות של שמלת הכלה שלה
ושל חליפת החתן שלו. באותו הרגע הוא כל כך עשה לי חשק
להתחתן...איתו! אני באמת נורא אוהבת אותו, ובייחוד מאוהבת בו.
הוא הלך. מורן נשארה עוד חצי שעה, בה בחנו את ההזמנה, ואחר-כך
היא הלכה.
ההזמנה הייתה נורא לעניין: פשוטה, יפה, לא קיטשית. אהבתי מאוד
את הסגנון. על ההזמנה היה חרוט משפט שאני לא אשכח:
"עוד מעט כמעט, אנחנו גוף אחד, את ידך נתת בידי שלי לעד...".
זה צימרר אותי. "לעד..."
ה"לעד" הזה היה יכול להיות שלי. ואני פיספסתי את ההזדמנות של
חיי, ואני כל כך אוהבת אותו. התאריך - 16/12/2001. אנחנו ב-3
לחודש, עוד 13 יום.
ביום ראשון מעיין ומורן באו, ישבנו על קפה ועוגיות. החלטנו
שמכיוון שלי יש דירה לבד, אנחנו נעשה את הפגישה שלנו אצלי. לא
התנגדתי ואני דווקא עשיתי את זה ברצון, רציתי שיהיה למייקל הכי
כיף בעולם. סגרנו על העשירי לחודש, יום שישי.
ביום חמישי הלכתי עם מורן ומעיין לקנות כיבוד. קנינו המון אוכל
ושתיה, והיה אפשר לחשוב שאני עושה מסיבה למאה איש כשבסך-הכל
אנחנו אמורים להיות רק שישה.
חזרתי הביתה, סידרתי את הבית, ניקיתי, והלכתי לישון את שנת
היופי שלי.
השבוע האחרון לאט לאט השכיח ממני את הכאב והרגשתי שאני מרגישה
עם עצמי יותר טוב, למרות שמייקל מתחתן. לאט לאט הפנמתי שטוב לו
ושהוא יהיה מאושר, ושגם אני אמצא את האושר שלי.
למחרת קמתי בעשר בבוקר. שוב היה לי בוקר קשה, למרות שהשמש
האופטימית הייתה תלויה בדיוק בקו ישר מולי בשמיים הכל-כך
תכולים האלה.
פתאום נעלמה לי כל האופטימיות. פתאום נהייתי נורא פסימית. ממש
הרגשתי בדיכאון, ממש לא היה לי חשק לכל האירוח הזה, ולפני
שידעתי שמייקי מתחתן הייתי מלאת שמחת חיים. אם הייתי בבית זה
היה מקרה נדיר, ואם הייתה לי הזדמנות לארח את החבר'ה, הייתי
עושה את זה בשמחת רבה.
יצאתי לעשות סיבוב עם האוטו לראות אנשים, שמש, להתנקות
קצת...בדרך עברתי ליד דראגסטור והיה לי חשק למשהו טעים. קניתי
לי סוכריה על מקל בדיוק כמו שאהבתי בילדותי, ופתאום ראיתי מולי
סיגריות. אני לא מעשנת אבל הרגשתי שזה יכול כל-כך לשחרר אותי
אז קניתי "אל.אמ לייט" ונסעתי למקום יפה שתמיד היינו יושבים שם
כולנו, שישתנו, בתקופה של התיכון.  עמדתי שם. יש שם נוף מדהים.
הוצאתי סיגריה. זה היה מאוד נחמד. הפעם האחרונה, שעישנתי,
הייתה בסוף כיתה י"ב, מאז לא נגעתי בסיגריות בכלל. וגם אז זה
היה רק בשביל הקטע. סיימתי את הסיגריה. הוצאתי עוד אחת, ועוד
אחת... ובסוף יצא שבלי לשים לב סיימתי את כל החפיסה. הייתי כל
כך שקועה במחשבות, זכרונות, אבל זה באמת נורא שיחרר אותי.
סיימתי את הטיול, סיימתי את הסיגריות. השעה הייתה כבר 3 וחצי.
חזרתי הביתה ומעיין ומורן התקשרו. הודיעו שהן בדרך לעזור לי.
הן הגיעו ברבע לארבע והתחלנו לקשט את הבית. לא עשינו משהו
קיטשי. קישטנו בעדינות ובטוב טעם, ועשינו שלט גדול לתליה על
הדלת, עליו כתבנו: "אח שלנו מתחתן", שזה היה נורא חמוד. בשש
הכנו את הכיבוד, ואז מורן ומעיין הלכו להתלבש, וחזרו ברבע
לשמונה. בשמונה הגיעו אורי ותומר, ואחרי כמה דקות הגיע מייקל.
ישבנו לנו. צחקנו, שתינו, העלינו זכרונות. מייקל נורא התלהב
מאיך שסידרנו וקישטנו את הבית. הוא נראה ממש טוב באותו ערב,
אבל היה בו משהו שונה. הוא צחק ונזכר ברגעים אבל הוא לא היה
נראה לי כמו מישהו שכל כך מאושר שהוא מתחתן. חשבתי לעצמי שאולי
רק אני רואה את זה, כי אני בעצמי אוהבת אותו, אבל מהר מאוד
הבנתי שלא.
היה שקט. מין "סיילנס" מביך שכזה.
מייקל החליט לשבור את הקרח, הסתכל עלי ואמר, "שירלי, אני רוצה
להגיד לך המון תודה על הכל. אני נורא מעריך את זה ואני יודע
שאת חברה אמיתית. כולכם חברים אמיתיים. אבל יש לי חשבון לא
סגור עם שירלי. אני אומר לך את זה ליד כולם, כי אנחנו כולנו
חברים כל כך טובים ואני לא חושב שיש טעם להסתיר את זה עוד. אני
יודע שאת אוהבת אותי. אני יודע שאת רוצה להיות איתי, ולא משנה
מה תגידי. אני יודע שזה נכון. ות'אמת? גם אני רוצה להיות איתך.
אני תמיד רציתי להיות איתך ואת אהבת הילדות שלי. תמיד חשבתי
שבסופו של דבר את תהיי האישה של חיי, ובינתיים חשבתי סתם
להתפרפר. נכנסתי עם מירב למערכת שמלכתחילה ידעתי שהיא לא
ה-דבר. רציתי משהו איתה, אבל לא משהו רציני. חשבתי לגמור את זה
מהר כשתהיי פנויה ואז לפעול מהר, אבל פשוט כל פעם היה לך מישהו
אחר. משכתי את מירב כמו מסטיק וזה הגיע לפרופורציות שבכלל לא
חשבתי עליהן, כמו למשל שהיא הציעה לי נישואים..." מורן מעיין
ואני נדהמנו. היינו בטוחים שהוא הציע לה.
"מירב היא בחורה מקסימה, אבל היא פרק מסויים בחיים שלי, שאני
רוצה לסיים ולהשאיר מאחורה כמזכרת יפה. את האישה, שאיתה אני
רוצה הכל. איתך אני רוצה לבלות, איתך אני רוצה להיות, איתך אני
רוצה לשכב ואיתך אני רוצה להקים את המשפחה שלי. ויותר מכל, לך
אני רוצה להגיד: "אני אוהב אותך" ולדעת שאני באמת מתכוון לזה."
הוא שתק לכמה שניות והמשיך, "חשבתי שאני אוכל לתאהב בה לאט לאט
ואולי להתגבר עליך. אבל זה לא אנושי, אין לך תחליף בלב שלי."
תומר ואורי היו בשוק. "תומר, אל תסתכל עלי ככה. גם אתה, אורי.
אתם יודעים שעבורי היא החיים שלי." הם שתקו. לא היה להם מה
להגיד. פתאום תומר החליט, שהוא חייב להגיב. "אז מה אתה רוצה?
אה, מייקל??? תעשה, מה שאתה אוהב. תהיה עם מי, שאתה רוצה. מירב
תחלים מזה. היא תמצא את הבעל שלה מתישהו. אתה לא יכול להיות
איתה רק כדי לא לפגוע בה. אני בטוח, שגם היא לא הייתה רוצה
בזה. נזכרת קצת מאוחר, אבל הכל ניתן לפתרון ואתה יכול עוד
להתחרט. תחליט. אבל מהר, אתה יכול לפגוע בהרבה אנשים." -"אחי,
יש לי עוד 6 ימים לחתונה, אבל אני יודע שהיא לא תתקיים. כבר
אמרתי למירב לפני שבאתי לפה." אני, שהייתי בשוק כל השיחה, עם
פה פעור (שאמא תמיד הייתה אומרת לי שאם אני אשאר ככה תבוא
דבורה ותעקוץ לי את הלשון), הייתי חייבת להגיד משהו, ובבהלה של
הרגע פלטתי קללה עסיסית ושאלתי בקול המום: "אתה מה?!" והוא לא
ענה. לא היה לאף אחד מה להגיד, בטח שלא למייקל ולי. הייתה דממה
ויכולנו לשמוע את הצרצרים בחוץ. פתאום מייקל קם ואמר: "אני
מצטער. אני לא יכול להתמודד עם זה. באמת תודה על הכל." והלך.
אנחנו כולנו נשארנו באותה תנוחה, מנסים לעכל את מה שקרה פה
לפני מספר דקות. היו לכולנו כל כך הרבה שאלות בלי תשובות. אני
לא יודעת איך זה קרה, אבל התחלתי לבכות. זה היה יותר מדי בכמה
דקות. בכיתי מרוב אושר, ומהאי-נעימות. הם נורא הבינו אותי,
וכמעט שהתחילו לבכות ביחד איתי. ישבנו, והתחלנו לדבר.
עשינו שתיה חמה, אני שתיתי את התה עם נענע שאני כל כך אוהבת.
תומר ואורי סיפרו לי שהם ידעו על זה, אבל הם נקרעו ולא ידעו מה
לעשות. מורן ומעיין ידעו, אבל חשבו שזה כבר עבר. התחלנו לצחוק
על "מה יהיה אם..." וכולנו אמרנו פה אחד שזה קורה. זה יקרה.
הבנו את מייקל ואת זה שהוא הלך, אמרנו שהוא בטח ידבר איתנו
כשהוא יתאושש.

עבר יום, עברו יומיים, הגיע יום רביעי. אני באותו שבוע הייתי
הבחורה הכי מאושרת בעולם והמשכתי בחיים שלי. ביום רביעי עבדתי
עד מאוחר והגעתי הביתה ב6. הכנסתי את המנעול לדלת, אבל לא
הצלחתי לסובב. הנחתי לעצמי, שאמא שלי בבית. צלצלתי בפעמון.
מייקל פתח. חייכתי. "אמא שלך נתנה לי את המפתח..."  -"הנחתי
ככה..." אמרתי. שתקנו לכמה שניות. הסתכלנו אחד לשני בעיניים.
"אז אתה מתכוון להזמין אותי פנימה?" שאלתי. הוא התקרב. המרחק
בינינו היה אפסי, והוא נישק אותי. זה היה מוזר, כי חלמתי על
הנשיקה הזו כל הילדות שלי. גם הוא חלם, מסתבר. הוא חיבק אותי
כל כך חזק, והיה בינינו חום עצום. "אני מקווה, שאת מרגישה את
זה, ואם כן- אז תדעי שהחום שהיה לי איתך עכשיו לא היה לי עדיין
עם אף אחת." שתקתי. נהניתי מהחיבוק.
הוא הסתובב, חיבק אותי מאחורה, ונכנסנו לדירה.
היא הייתה מלאת נרות ופרחים אדומים ולבנים. הוא עשה שביל
שמוביל לחדר-השינה שלי, מנרות ופרחים. נעצרנו בכניסה לחדר.
מסביב למיטה ועל השידות היו מלא נרות. וואו! בחיים לא תיארתי
לעצמי כל כך הרבה נרות. המיטה הייתה מכוסה עלים אדומים של
ורדים, ועל השידה הייתה מונחת כוס אחת, ובקבוק יין. כמו
בסרטים. נכנסנו לחדר, התיישבנו על המיטה. ופתאום פרצנו בצחוק.
היינו הכי מאושרים בעולם. שתינו ביחד את היין מאותה הכוס, זה
היה נורא רומנטי. הוא שם שירי סלואו שקטים של שנות השמונים,
כמו שאני אוהבת. הוא הסתכל לי בעיניים ולא הפסיק.
אחר כך הוא הוביל אותי לאמבטיה. המים עדיין היו חמים להפתעתי,
והאמבטיה הייתה מלאה בקצף, גם מסביבה היו נרות, ובתוכה פרחים.
איך הוא השיג כל כך הרבה??? שמחתי. התפשטנו ונכנסנו לאמבטיה.
זה היה מדהים. לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שזה היה מדהים. אחר-כך
הוא יצא ואמר לי לחכות שניה. הוא חזר, לקח מגבת וכיסה אותי.
הלכנו לחדר, ועל המיטה חיכה לי בייבידול לבן שעליו הוא הדפיס:
"שירלי, התינשאי לי?" ואני הייתי המומה. לא עניתי. רק לבשתי את
הבייבידול, ולא דיברנו בכלל על מה שהוא כתב לי. למחרת בבוקר
הוא עשה לי ארוחה למיטה. זה היה הבוקר הכי מקסים שהיה לי.
עכשיו באמת יש לי בשביל מה לקום בבוקר.
בצהריים הלכנו למסעדה. כשנכנסו חיכו כולם בפנים. הם כולם
יודעים??? חשבתי לעצמי. אמא ואבא עמדו מחובקים וכולם מחאו
כפיים.
כל המשפחה, כל החברים. הייתה שם במה. מעניין, בחיים לא שמתי לב
אליה. מייקל עלה על הבמה. "שירלי." הוא אמר והסתכל עלי שתי
שניות. "אני אוהב אותך. אני באמת אוהב אותך. את האהבה שהלכה
איתי לאורך כל הדרך. ביסודי, בתיכון, בצבא, עכשיו. אני מאמין
שלא הרבה אנשים זוכים לסוג כזה של אהבה ואנחנו פשוט התברכנו
במשהו מדהים. אני יודע מה אני רוצה. אני תמיד ידעתי מה אני
רוצה. ואני רוצה אותך. תינשאי לי?" לא הייתי צריכה לענות. רק
חייכתי ורצתי לחבק אותו. כולם מחאו כפיים, ואנחנו היינו הכי
מאושרים שיש.
זה היה ה-16 לחודש, היום בו הוא היה אמור להתחתן.
היום בו הסכמתי להתחתן עם אהבת הילדות שלי.

"אני מתחתנת!!! שמעת??? אני מתחתנת...עם מייקי!!!" צרחתי
למורן. "עם הטונים האלה? איך אפשר לפספס???" היא לחשה לי
באוזן, חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי.
הייתי מאושרת, אני מתחתנת עם מייקי.










מוקדש לאחד מיוחד.
אני מאוד אוהבת אותך