1.
ילדה, כבת חמש, לבושה בשמלת קיץ קלילה מעוטרת פרחים כחלחלים,
שער שחור פחמי, כשל התימניות ונעלי גברת קטנטנות בבורדו-יין,
ניגשת ליובל ושואלת בקול מתוק "סלח לי אדוני, מה השעה בבקשה?"

"שתיים" עונה במהירות בקולו הצרוד. וממשיך בדרכו. סלח לי
אדוני... סלח לי אדוני?! מתי הפכתי לאדוני. לפחות היא לא קראה
לי "דוד" או "אבא". מאבא אני רחוק מאוד, רחוק כמעט כמו שהייתי
מאדוני לפני רגע. מפנה מבט לאחור רואה את הילדה לצד אימא,
הולכות לאיטן. האם עסוקה בשמשות שמסביב והילדה מקלפת סוכרייה.
הרשרוש כל כך נעים מעלה טעם בפה ויובל מתחיל לרייר, התנייה.
העטיפה לא מוכרת, בתקופה שלו הייתה סוכרייה על מקל לבן ועטיפה
אדומה - ירוקה בטעם תות שדה ובמרכזה יושב מסטיק. כמה קשה
להתאפק שלא לנשוך בסוכרייה ולמה בכלל להתאפק - לנשוך. אכנס
לפיצוציה הראשונה ואקנה.
כמובן שבפיצוציה הראשונה כמו גם בשניה אין סוכריות כאלו יותר.
אין אז אין. ממשיך ללכת פונה לאחד העם. על פניו חולף בית ספר
לדתיות. החצר מוגבהת ומכוסה ברצף מסכי ברזל המעוטרים בנקודות,
לאורכה ורוחבה של המסגרת ובמרכזה טבלית גדולה של שמש. בין חומת
האבן המגביהה את החצר למסכי הברזל סוליות נעלים שחרות רצות
הלוך חזור בגובה העניים. יובל עוצר לרגע קטן ומביט בהן כשהן
רצות ומקפצות מעל מה שנראה כמו לוח "קלאס" המצויר על הרצפה.
במוחו מבליחה לרגע ילדה דתייה כבת ארבע עשרה המקפצת בדריכות
סוליה חזקות על גבי מרצפות צבועות בגיר הצבעוני, חצאית ארוכה
מתעופפת גבוהה ואדרתה נושקת ללחי הילדה הצוחקת. המבט עולה כלפי
מעלה לאורך הרגלים החלקות ונעצר בתחתון לבן. מנער את פניו
משפיל מבט ומשיר אל הרחוב בחיוך נבוך. אישה כבת ארבעים אוחזת
שקיות רבות עמוסות כל טוב ולגופה בגדים דהויים מזיעה, מחייכת
אליו בחזרה. נוזף בעצמו על ההבזק. בית קפה נחמד בצומת של בלפור
ואחד העם עדין סמוק, סוחט מבט שובב מהמלצרית. אמור לפנות ימינה
בכדי להגיע הביתה.
הרגלים ממשיכות ישר. ל"גן דניאל", הוא מבין בבהלה. החצר של הגן
פונה לכיוון אחד העם. גם כאן הילדות הקטנות משחקות רק שהפעם
גדר מתחת כסופה מפרידה בניהם, הוא נעצר מולה ובוהה. ניגשת ילדה
קטנה לבנבנה לבושה בטייטס שחור חולצה מקושקשת וסוכרייה בפיה,
בוהה בו בחזרה. במהירות טופס את ידה הקטנה והעדינה מבעד
למרווחים המעוינים באחיזתו הנוקשה מביט בידה ובלק האדום המתקלף
מציפורניה.  מכניס אצבע לפיה, שפתיה הרפויות של הילדה ההמומה
לא מהוות מכשול. מכופף בפיה את האצבע לקרס ושולף סוכרייה כתומה
אליפטית, מהסוג הזכוכיתי. מסתכל בה, הבעתה ההמומה משתנה לאט
לבכי הקמטים מתהווים בפניה החלקות כאילו אמן זריז מעצב אותן
בכליו הבלתי נראים, כאן מולו. דוחף את הסוכרייה נוטפת הרוק
לפיו מלקק את אצבעו וממהר להסתלק. ברקע ילדה קטנה בוכה וגננת
קולנית נוזפת.