שלום, קוראים לי יעל ומאסתי בחיים.
ככה בערך התחיל הטיפול שלי אצל הפסיכולוגית. מה כבר היא רוצה
שאני אגיד לה? שאיזה יופי שבחוץ יש פרפרים ופרחים? בולשיט.
נראה לי שאפילו היא כבר לא מאמינה בזה. מספיק לראות חדשות בכדי
להפריך את השטויות האלה. בכלל, אני אישית שונאת פסיכולוגים.
אני לא מאמינה לבן אדם שמקבל כסף בשביל לשמוע את הצרות שלי, זה
רק מוכיח עד כמה באמת הכל מעניין אותו, אבל שיהיה, אני עושה את
זה בשביל ההורים שלי. כלומר, אלו שקוראים לעצמם ככה. כל
"הבעיות" התחילו, לפי מה שהם חושבים, ביום שהם גילו את מכתב
ההתאבדות הקטן שלי, שבכלל כתבתי לאחי הקטן. הוא לא נולד עדיין,
אבל כדאי מאוד שהוא ידע לאן הוא הולך להגיע. אני ממש לא מבינה
איך הם עלו על המכתב; שלא כהרגלי, לא העתקתי אותו למחשב, לא
הכנתי עוד עותק והמכתב היה אצלי, כל הזמן.
אמא זונה.
כן, נו אני נהנית להגיד את זה. מה לעשות, לפחות עכשיו, כשינסו
לקלל אותי, אני אצטרף. אוי, זה יכול להיות רעיון גדול.
טוב, חזרה למכתב. הייתה ממש הסטריה בבית. תמיד ידעתי שצריך
לשחוט כבשות שחורות, ועכשיו נתתי להם הזדמנות מצויינת והם לא
עשו בה שום שימוש.
טוב, שוב אני קופצת. התכוונתי שאני הייתי הכבשה השחורה. כמו
בכל משפחה מושלמת תמיד יש אחת כזאת. אחת שמתלבשת אחרת, שומעת
מוזיקה אחרת ורוצה לחיות את החיים שלה כמו שטוב לה. אבל מה
פתאום, מה יגידו השכנים? אסור בתכלית האיסור.
אז היה בלגן בבית. מאז הניקיונות לפסח האחרון לא היה כזה בלגן.
אמא בכתה, השתוללה ולא הבינה איך יצאתי ככה ובאמת אפשר לחשוב,
כולה מכתב התאבדות. זה לא שבאמת התאבדתי, בסך הכל כתבתי את
האמת שלי. קצת נסחפו. טוב, עודף דרמה תמיד היה הצד החזק
אצלנו.
אז מה שהם לא יודעים זה שהבעיות שלי התחילו הרבה לפני המכתב
הקטן הזה, הרבה לפני. הן בעצם התחילו לפני חצי שנה, אולי יותר,
אבל מה זה חשוב? המכתב, זאת הסיבה האמיתית להתכנסות.
מזל שהם לא הזמינו את כל קרובי המשפחה וערכו דיון חגיגי על
הבעיות של יעל, באמת מזל (הם עשו את זה יפה מאוד דרך הטלפון).
במשך ימים הם חיפשו את המומחים הכי גדולים לילדים עם הפרעות
נפשיות, הפכו את כל הארץ במטרה למצוא את הפסיכולוג הכי טוב
לילדים עם נטיות התאבדותיות, הלכו לפסיכיאטרים ואפילו ביררו
מהו בית החולים לחולי נפש הכי טוב בארץ. טוב שהם לא נסחפו
בכלל.
אבל דבר אחד הם שכחו לעשות, לקרוא את המכתב שלי.

שלום אח קטן!
בטח לא תקבל את המכתב הזה, אבל רציתי לספר לך כמה דברים על
העולם הזה שאתה עומד להגיע אליו, העולם הזה שכולם נורא מתלהבים
ממנו. יש שם יצורים כאלו, בני אדם, והפחד הכי גדול שלהם זה
להיות לבד. זה מה שהם חושבים, כי בעצם הם הכי לבד בעולם, הם רק
עוד לא תפסו את זה. הם מוכנים לוותר על הערכים שלהם, על
העקרונות שלהם, מוכנים להשפיל את עצמם עד עפר, רק בשביל לא
להיות לבד. אז תגיד לי, מה זה שווה? התחושה הזאת, של הלבד, לא
יכולה לעזוב אותם, אז הם בטוחים שככה זה צריך להיות. בני אדם
צריכים לחיות ביחד גם אם זה אומר שהם צריכים לשנות את כל החיים
שלהם, העיקר לא להיות לבד. הלבד הזה הוא אלמותי, אתה צריך לדעת
שההרגשה הזאת תישאר שם כל חייך, לא משנה איפה תהיה. תמיד תרגיש
לא שייך, לא מחובר, לא פעם יצא לך לתפוס את עצמך יושב בצד ברגע
שכולם ביחד. יקראו לך מוזר, מסתגר ואולי אפילו סנוב, אבל אתה
צריך להבין שזה לא משהו שניתן לשנות. זה אתה ואתה לא שייך.
וזה בסדר, אח קטן, גם אם המשפחה שלך אוהבת ותומכת אתה לא שייך
אליהם. ואל תבכה, אח קטן, זו הרגשה רעה שרבים עוד יבקשו ממך
להדחיק, יבקשו שתמצא כמה שיותר שייכות למקום הזה, שקוראים לו
בית. אתה יודע מה זה בית? אומרים שזה מקום שצריך להרגיש בו
בבית, אומרים שזאת הרגשה של שייכות. אצלי, למשל, הבית הוא בים,
שם אני מרגישה בבית. בבקשה אל תבכה, אח קטן. אני יודעת שכואב
לך לשמוע את כל זה, אבל תהיה חזק. זה בשבילך כדי שלא תצטרך
לסבול את מה שאני עברתי. אח קטן, אל תוותר על החלומות שלך אף
פעם, בשום מצב. לא משנה כמה ימנעו אותם ממך, יש אנשים שלא
מסוגלים להבין שזה מה שעושה לך טוב. הם הולכים על פי הנורמות
החברתיות. כן, זאת מילה מפוצצת כזאת, אבל עיקר המשמעות שלה זה
שהם עושים מה שכולם עושים כדי לא להיות לבד. אל תתייאש, אל
תיתן להם לנצח אותך, הם לא מבינים באמת מה עושה לך טוב, אח
קטן. אל תיתן להם לקחת את האמת שלך ואל תדבר איתם על זה, יש
דברים שעדיף לשמור בבטן, אל תבכה, רק אל תבכה ותעשה, בבקשה, את
מה שאתה אוהב, את מה שעושה לך טוב. הם יתנגדו, האנשים שקוראים
לעצמם ההורים שלך. אל תתרגש, בשלב מסויים זה יעבור להם. אבל הם
יציבו לך מכשולים, הם ימנעו ממך את הדברים שאתה הכי רוצה
לעשות, רק כדי שתצא כמוהם, כמו סרט נע של בני אדם שחושבים אותו
דבר ועושים אותו דבר. אל תיתן להם לקחת ממך את החופש, תבטיח
לי. אל תיתן לנשמה שלך להיות בין הידיים שלהם, אל תיתן להם
לשלוט. אל תיתן להם לספר לך שטויות. הם יגידו כל הזמן שהם
אוהבים אותך ועושים את זה בשבילך. אל תאמין להם. הם אומרים את
זה כי ככה כולם עושים, הם לא באמת מתכוונים. בבקשה תאמין לי,
אח קטן, העולם הוא לא המקום שבאמת חשבת שהוא. ראית שהבית הוא
בכלל לא הבית. אל תיתן למחסומים שלהם להפיל אותך, בבקשה. השאר
חזק, אני מאמינה בך ועשה את מה שאתה אוהב. אתה לא יודע עד כמה
זה חשוב. לך נגדם, הוכח להם שאפשר גם אחרת. ברח אם צריך. עשה
מה שיהיה לך טוב. אל תחזור על הטעויות שלי אח קטן ותיתן להם
לשטות בך. זאת אומרת, אל תיתן להם לעבוד עלייך, מבין?
אתה מכבד אותם ומעריך, אני יודעת, כי ככה חינכו אותך. בבקשה
תפסיק להאמין בזה, הם לא באמת מתכוונים. אתה עוף מוזר, כאילו,
אתה לא שייך אליהם. אתה הרבה יותר ממה שהם אי פעם יוכלו להבין,
בגלל זה אתה לא צריך להכנע לדרישות שלהם לבנות לך מסגרות, הן
רק מונעות את ההתפתחות שלך. אל תעשה את הטעויות שלי, אח קטן,
זה לא מגיע לך. אתה מאמין באהבה? לך אחריה, אל תיתן לה לברוח
לא משנה מה יגידו. התעלם מהם. אהבה, ולא משנה למה, יכולה
לרפא נפש פצועה, האמן לי. לצערי, אני מדברת מניסיון. אל תיתן
להם להשתלט עלייך, אח קטן, אל תיתן להם. אתה צריך להבטיח לי
שלא תיתן להם. אל תחיה לפי המוסכמות שלהם, אל תחיה ככה.
ואל תחזור לטעויות שלי, אני מזמן לא כאן, מי כמוך יודע. בעצם,
אתה היחיד שיודע. אני רוצה שתבטיח לי שתלך ותחיה לפי המכתב
שלי, שלא תיפול לשייכות הכפויה הזאת. הבטח לי שלא תיפול
לשבלונה הזאת, שהם מבקשים לה. בבקשה ממך, אח קטן.
רק אחרי שתקרא הכל אוכל היות שקטה עם מה שאני הולכת לעשות ואני
מצטערת עלייך, אח קטן, אבל אני יודעת שאני עושה את הדבר הכי
טוב בשבילך. רק תבטיח לי שתחיה את האמת שלך, לא של אף אחד אחר,
ואל תיתן למחסומים שלהם להשפיע עלייך, התעלם מהם, ברח אם צריך
ואל תתייאש, אני מאמינה בך.
היה שלום, אח קטן.
כן, זה מכתב התאבדות.

יואו, אני כזאת טיפשה. יופי, בדיוק הסוף של המכתב הוא זה שהציץ
מהקיפול. הם בכלל לא קראו את המכתב, רק קלטו את השורה האחרונה
"כן זה מכתב התאבדות."
ידעתי שזה ככה יהיה, העיקר לטאטא הכל, לטפל בהכל הכי מהר
שאפשר. באמת שניסיתי אחרת. מה לא עשיתי כדי להיות ילדה טובה?
לא שתיתי, למרות שכולם שתו. הצגתי גישה מאוד מנוגדת לגראס
וידידיו, אפילו מנוגדת מדי. על האהבה הכי גדולה שלי בחיים
ויתרתי בגלל שהוא עישן, בגלל השטויות שהכנסתי לי לראש, שאם אני
אצהיר שאני נגד בפני כולם הם יקבלו אותי. בולשיט.
ככה זה "במשפחות הכי טובות", נולדת כבשה שחורה, תישאר ככה.
יש לי אלפי סיבות למאוס בחיים ובטח ימאס לי תוך שנייה לחשוב
עליהן. אני פשוט מנסה להבין איפה הכל התחיל. נו ברור, בכל
הסיפור עם האולפן הקלטות.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בענייני מוזיקה. זה משהו אחד שאני
יכולה להגיד שאני באמת אוהבת, מוזיקה ולברוח. טוב, חזרה
לסיפור. אז מוזיקה איכותית תמיד הייתה בבית, קצת ישראלי, בעיקר
להקות מחו"ל, אבל לא כבדות מדי, כאלה שנמצאות על הגבול הדק
שבין גלגל"צ לבין "רוק יום שישי" בערוץ VH1. אני זוכרת את עצמי
בגיל שמונה, הולכת בבית ספר ושרה לעצמי את "על הכנרת בזריחה"
של אביב גפן. בת שמונה. כמובן שבגיל מאוחר יותר התפתחה האהבה
הבלתי מוסברת שלי ל-היהודים, שתופסים חלק גדול מהחיים שלי, חלק
של אמת אדירה, והגיע יום שהחלטתי שגם אני רוצה להיות חלק מכל
העניין. מגיל שתיים עשרה אני לומדת לנגן על גיטרה. בהתחלה
קלאסית, אחר כך אקוסטית ולבסוף משוש חיי - החשמלית שעכשיו
נמצאת בדמות גיבסון שחורה ומדהימה. ובנוסף לגיטרה אני כותבת
מגיל ארבע עשרה בערך שירים עצובים ושמחים, שטותיים, אמיתיים,
טיפשיים, עם סיבה ועל מה שבא. והחלטתי שאני רוצה אולפן הקלטות
משלי.
אז זהו, שכסף זאת לא הבעיה אלי בבית, פשוט איכשהו העקרונות מיד
עומדים מנגד.
"אני לא מוכנה שהבת שלי תפתח פה להקות רוק והקלטות ושטויות
כאלה."
-"למה?"
- "בטח תרעישי כמו אני-לא-יודעת-מה. מה יגידו השכנים? ומה עם
בית הספר? לא בא בחשבון בכלל."
- "מה עם ביתספר? הממוצע שלי מעל תשעים, חוץ ממתמטיקה!"
- "נו? אז במקום לנגן כל יום בגיטרה המטופשת הזאת שלך, תשקיעי
יותר בלימודים."
- "גיבסון שחורה עם אפקטים זה לא טיפשות, זאת גאונות."
- מה זה השטויות האלה שאת מקשקשת פה? מצידי שתהיה בירוק זרחני,
את לא מקימה לי פה אולפנים ובטח שלא להקות."
- "אבל אמא..."
- "שום אבל! חכי שאבא שלך ישמע על הדברים שרצים לך בראש. אולפן
הקלטות... באמת, יעלי."
אני שונאת שהיא קוראת לי בשמות חיבה. בכלל אני שונאת את כל מה
שהיא מייצגת, "מעמד האליטות". אספו את כל האנשים הצבועים,
השקרנים, אלו שחיים על פי הנורמות של הסביבה ואלו שאין להם דעה
משל עצמם, ריכזו את כולם בצפון תל אביב ו-וואלה, הכל אחלה.
בוקר טוב! אולי הקפה מספלי הפורצלן היוקרתיים שלכם עשו מפולי
קפה שנטחנו בדיוק עכשיו כמו שבעל הבית אוהב, אבל זה לא משנה את
העובדה שהגיע הזמן שתתעוררו ותריחו אותו!
אז מכאן הכל התחיל, מהאטימות שלה לדברים שבאמת עושים לי טוב.
וזה רק נהיה יותר גרוע. החלטתי לעשות לה דווקא. במקום להתכונן
למבחנים הייתי יושבת שעות ורק כותבת שירים. היו לי ערמות של
שירים בחדר. בלילות הייתי הולכת לשחר, שהוא החבר הכי טוב שלי.
הכל אנחנו עושים ביחד, הכל כולל הכל. הוא מן סוג של כישרון
(ולא, לא רק במובן המוזיקלי). יש לו איכויות קול שלא נראה לי
שאני אמצא עוד מישהו עם ייחוד כזה. היינו יושבים לילות שלמים
כותבים מנגינות לשירים, מנסים להלחין שירים שלי, יושבים עד
הבוקר והולכים מסטולים לבית ספר. ככה זה היה כמעט כל לילה. שחר
היה נותן לי הופעות פרטיות שנייה לפני שהעניינים היו מתחממים.

הוא היה שר שירים שלי בקול הזה שלו ואני הייתי יושבת שם ובוכה.
הוא שר על פחדים ומקומות רחוקים ואני, שהייתי אמורה לזהות כל
מילה והברה, הייתי יושבת שם עם גרון חנוק ועיניים דומעות,
כאילו שומעת את המילים האלה בפעם הראשונה. ככה, עם עיניים
אדומות מהבכי, איך שהוא היה מסיים לשיר הייתי דופקת לו נשיקה,
שידע כמה אני אוהבת אותו, ובפעם היחידה שהוא בא אליי, הכל
נגמר. הוא עישן קצת לפני שהוא בא ואמא שלי קלטה שהעיניים שלו
אדומות ולא מדלקת עיניים. כמה היא השתוללה אחרי שהוא הלך, כמו
משוגעת אמיתית. גהה תפור עליה בול. אם היא הייתה יכולה היא
הייתה מרביצה לי, אבל מה יגידו השכנים? והייתי חייבת לרצות
אותה ואת אבא, ואת כולם, בעצם. אז זרקתי את שחר, את החבר הכי
טוב שלי זרקתי. מהגן היינו ביחד, בכיתה ט' התחלנו להיות ביחד,
אף פעם לא מוגדרים מדי, אבל תמיד ביחד. עכשיו כבר שנתיים שלא
דיברתי איתו. הוא בטח הכי מאושר בעולם. יש לו להקה, ככה שמעתי,
ואיזה מפיק מחברת הפקות די ידועה ממש אהב אותם כשהוא היה
בהופעה האחרונה שלהם בבארבי.
אוף, שחר. רק השם שלו עושה לי להזכר בו.
אז מכאן זה התחיל וההדרדרות ממש קצרה. וזה לא שאני דיכאונית עם
נטיות קיצוניות, בסך הכל ביקשתי שקט. ומאז שחר היא תמיד מצאה
מה לא טוב בי. פתאום היא שאלה למה אני לא מסתובבת עם בנים,
פתאום עניינו אותה החיי חברה שלי. נמאס לה שאני תמיד על המחשב
עם "החברים הדימיוניים" שלי. יותר אמיתיים מהבועה שלה, זה
בטוח.
אה, ויש להוסיף גם את הדרדרות שלי בלימודים, כי למי יש כוח
ללמוד כשהוא לא יישן כל הלילה? אבל הפעם, במקום לצחוק ולהיות
עם שחר כל הלילה, הייתי יושבת על הקצה של החלון שלי, מסתכלת על
ירח טיפשי שנתקע באמצע שמיכות של כוכבים. הייתי בוכה וצועקת
בשקט לאותו ירח ששתק כל הזמן הזה, שלא אמר מילה, שבכלל לא עזר
לי.
ויום אחד, כשכבר ממש נמאס לי מהשקרים שלה ומהצביעות, אחרי שהיא
החליטה לנתק לי את האינטרנט בגלל שהיו לי שני נכשלים בתעודה של
סוף שנה, בגלל שכבר למעלה משנה היא לא יודעת מה הולך איתי ועם
איזה אנשים אני מסתובבת, רק בגלל זה החלטתי שאולי כדאי לספר
לאחי הקטן קצת על העולם שהוא עומד להגיע אליו. אז בלילה אחד
כשהייתי ממש עצבנית עליה, עליו ועל כולם, כתבתי לו. התכוונתי
לכל מילה, חוץ מהשורה האחרונה.
אבל זה לא עניין אף אחד. שבוע אחרי שהם גילו את השורה הזאת כבר
היה לי תור אצל הפסיכולוגית ואת מה שכתוב כאן, סיפרתי לה. מה
היא אמרה על זה?

"הילדה שלך, בסך הכל, צריכה תשומת לב. הילדה שלך, בסך הכל,
צריכה קצת תשומת לב."
-"למה נראה לה שהיא יודעת יותר טוב ממני מה הבת שלי צריכה? למה
נראה לה?!"
הבית כמעט רעד מהצרחות המפגרות שלה. נראה לי שהשיחה שלה עם
הפסיכולוגית עשתה אותה פסיכית. אחרי יומיים היא באה לדבר איתי,
יופי באמת. היא שאלה למה אני מסתגרת בבית ולא יוצאת קצת עם
החברים שלי.
בת זונה.
אולי כי כבר לא נשארו לי הרבה? אוף, אני משתגעת מזה. מאיפה יש
לה את החוצפה הזאת בכלל, לבוא לדבר איתי? הרגשתי שאני לא יכולה
יותר. אמרתי לה שיופי, שהכל בסדר ושאני נורא שמחה שהיא שלחה
אותי לפסיכולוגית ואז אמרתי שאני חייבת לעוף לטל, כי היא
התקשרה ואמרה שקרה משהו. בדרך כשחשבתי על מה שאמרתי לאמא שלי,
כמעט הקאתי, אבל בסדר, אצל טל הכל יסתדר.
ידעתי שלא קרה כלום. היא התקשרה כי היא רצתה שאני אבוא,
טיפשונת. ההורים שלה שוב לא היו בבית אז היא אמרה גם לגלעד ובן
לבוא. אה והשיגה גם חומר. לא בשבילי, אני מסתפקת במרלבורו לייט
שלי, לא צריכה דברים לא חוקיים אצלי בגוף. את הלילה הזה אצל טל
אני אזכור עוד הרבה זמן. בן וגלעד לא סתם באו, הם דיי דלוקים
עליי ועל טל (ודלוקים בכלל כשיש גראס), אבל הם אחלה חבר'ה. לא
יודעת, ילדים טובים כאלה. גלעד וטל מזכירים לי אותי ואת שחר;
גם הם בקטע כזה של החברים הכי טובים. אני ובן, לעומת זאת, זה
סיפור קצת שונה. בן מאוהב בי עוד מהתקופה שהייתי עם שחר. ברור
שהוא היה עם בנות אחרות בזמן הזה, אבל היה לי מספיק להסתכל לו
בעיניים כשאני עוברת עם שחר, בשביל לראות הבזקי החמצה ומבטי
עיניים מאוהבים. אחרי שהכל נגמר, הוא היה שם לנחם או למלא את
החסר או לסתום את הפער. אולי תחליף לשחר, לא יודעת כבר מה, הוא
פשוט היה. באתי לטל אחרי שהם עישנו כבר. הם היו כאלה מצחיקים.
הדלקתי סיגריה וישבתי ליד בן. סתם דיברנו קצת. הוא אמר שכבר
אין לו זין לבגרויות האלה. פתאום הוא תפס את הראש ואמר שהוא
כזה טיפש, כי בעצם כן יש לו זין.
פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שאני צוחקת מהשטויות שלו. סיימתי
סיגריה ושמתי את הראש על בן. טל שמה במיוחד בשבילי את הלייב של
היהודים והרגשתי כמעט כמוהם, בהיי. זה מדהים אותי כל פעם מחדש,
העוצמות האלה והמילים שהן אומנם פשוטות, אבל כל כך נכונות.
השתוללתי בבית כאילו אני בהופעה. יואו איך התגעגעתי להופעות של
היהודים. כשנגמר הדיסק, גלעד ביקש שנשים משהו אחר כי הוא
משתגע, אז טל שמה 24 (הערוץ, לא הסדרה). הסטלה שלהם הלכה
והתמוגגה, אבל זה לא השפיע על המצב רוח של אף אחד. ההורים של
טל לא היו בבית כל סוף השבוע והכל נראה ממש סבבה.
בשלב מסוים גלעד וטל הלכו לחדר של טל ונשארנו בן ואני. אז
בשביל שיהיה יותר מעניין לקחתי וודקה עם ספרייט, בשבילי, אני
לא צריכה שבן יתחרפן לי פה, לא מערבים שמחה וששון. נשכבתי על
הספה ועכשיו בן שם את הראש על הבטן שלי. שכבנו ככה קצת ואז
כיביתי את הטלוויזיה. בן הרים את הראש והתקרב אליי. הוא נתן לי
נשיקה קטנה על השפתיים, כאילו הוא מבקש אישור, כמו בכל פעם,
כאילו ממתין לאישור שלי להמשיך. החזרתי לו נשיקה גדולה. הלשון
שלו עברה על השפתיים שלי בעדינות, כאילו מחפשת משהו ואז נכנסה
אל תוך הפה שלי, משתלבת באופן מיוחד כל כך עם הלשון שלי. הוא
עבר לנשיקות קטנות בצוואר, משם לאוזניים, שהיו חולשה אצלי והוא
ידע. הוא ליטף, נישק והיה...
בלי לשים ממש לב, הייתי אני כבר בלי הרבה בגדים, מן הסתם, גם
בן והוא כל כך עדין ומשתדל. הוא נישק את כולי, ירד בהדרגה ועבר
את כל הבטן, התאפק קצת בפופיק והמשיך בשלו, למטה.
הוא נישק, ליטף והיה קשוב כל כך לגוף שלי שהתפתל ורעד, והכל
בעדינות ואז עלה חזרה ונישק אותי שוב על השפתיים. מדי פעם היה
נותן נשיקה, חזקה כזאת, ככה הייתי יודעת שהוא ממש-ממש רוצה.
הוא נכנס אליי בעדינות, משתדל להיות הכי עדין שאפשר, שם לב לכל
שריר שזז אצלי ובתנועות קטנות. הוא הגביר את הקצב. ליטפתי לו
את הגב ונישקתי בצוואר וקצת באוזניים. הוא המשיך להגביר את
הקצב, משתדל להמשיך את הרגע הזה כמה שאפשר, בתנועות מיומנות
וגמישות המשיך עד שגמר.
אחר כך הלכתי למקלחת, לבשתי על עצמי בגדים נקיים והלכתי לים
בשתיים בלילה.
בכיתי שם, שוב, כמו בכל לילה כמעט. בכיתי כי אני טיפשה
ומטומטמת, בכיתי כי אני לא אוהבת את בן ולא יכולה אפילו לגמור
כמו שצריך. בכיתי כי נמאס לי מהכל ובגלל שרציתי את שחר. בן ידע
על הקטע שלי עם הים. הוא נתן לי להיות לבד ובא אחרי שעה ורק
חיבק אותי חזק, הכי חזק שהוא יכול. היה לו ריח טוב ונקי כזה
והרגשתי עוד יותר רע. הוא הסתכל על העיניים הירוקות שלי ואמר
שהוא רואה בהן עולם אחר, עולם טוב יותר. הוא ראה בהן מה שהיה
חסר לו בעולם שלו. בנימה מוזרה לחשתי לו: "ברור, העולם הבא."
הוא לא הבין ממש למה התכוונתי אבל עדיף ככה. לא מגיע לו להכנס
אל תוך המערבולת הטיפשית הזאת שנקראת החיים של יעל (זה נשמע
כמו סידרה מפגרת בערוץ הילדים "החיים של יעל!" יפיי. טוב, לא
משנה), עדיף שישאר בחוץ. חיבקתי אותו חזק והוא שם את הראש על
הבטן שלי. שיחקתי לו קצת בשיער ואמרתי שאני מצטערת על קודם.
הוא חייך, קרץ ואמר שהוא ישמח לקבל פיצוי. צחקתי צחוק מאולץ
ומחיתי דמעה. ישבנו קרוב לשעה בים בשקט, בלי להגיד מילה. אני
יודעת שכואב לו עליי אבל אין משהו שהוא יכול לעשות, הוא חייב
להבין. בסביבות חמש השמש התחילה להופיע והים נראה שקט כל כך,
בדיוק ההפך ממה שהלך אצלי בפנים באותה העת. הערתי את בן,
ניערתי את החול מעצמי, חיבקתי אותו חזק והלכנו חזרה לטל הביתה.
היא כנראה הייתה ממש מסטולה אתמול בלילה, היא אפילו לא נעלה את
הדלת. נכנסנו והלכתי שוב להתקלח. בן שאל אם הוא יכול להצטרף.
"עדיף שלא, מאמי. סורי, אני מתה מעייפות." מסכן, ראיתי אכזבה
בעיניים שלו. הוא נישק אותי והלך למיטה בחדר אורחים. יצאתי
מהמקלחת כמו חדשה כמעט. הלכתי למיטה. בן עוד לא נרדם.
התכרבלתי בשמיכה ולקחתי את היד שלו שיחבק אותי חזק. הוא לא
הרפה. הוא החזיק ככה עד שהתעוררתי, בסביבות שתיים. קמתי כרגיל
עם תחושה מגעילה כזאת. נגעלתי מעצמי ומהגוף שלי, מהטיפשות שלי,
פשוט נגעלתי.
בשקט, בלי להעיר אף אחד, התארגנתי ועפתי הביתה, לא שהיה לי
משהו יותר טוב לעשות שם, פשוט לא יכולתי להשאר אצל טל. לא
רציתי לאכזב את בן שוב פעם.
אוף.
באתי הביתה. אמא ואבא כבר ישנו את שנת הצהריים שלהם. האמת
שעדיף ככ,ה לא היה לי כוח לראות אותם אפילו. היה יום שבת די
חם, מתאים אפילו לים, אז זרקתי על עצמי גופיה ושרוואל, לקחתי
את הקלאסית שלי ביחד עם הקלסר של השירים והלכתי לחוף. היו הרבה
אנשים, אבל מצאתי מקום שקט. השעה הייתה כבר חמש וקצת. ישבתי
והתחלתי לנגן. איך התגעגעתי להרגשה הזאת, המגע של המיתרים,
הצמרמורות בגלל הצלילים. הרגשתי פתאום טוב. ישבתי להלחין שיר
חדש יחסית שלי. בסוף, אחרי המון ניסיונות, אהבתי את התוצאה.
כי בכל יום שעובר הפחד רק הולך ומתגבר והדרך כבר לא ברורה
ומייאשת. רוצה להאמין לך, אבל מוותרת. למה כל השירים הטמבלים
שלי צריכים להיות אמיתיים כל כך? אוף, נמאס כבר.
שבוע אחר כך היינו כבר בעיצומו של החופש. ישבנו שוב אצל טל.
העניינים עם בן הסתדרו, פחות או יותר. חשבנו על תוכניות לחופש.
בן הציע טיול לסיני. כולנו אהבנו את הרעיון.
באותו לילה הייתה הופעה של היהודים במועדון "התיאטרון", המקום
שאני הכי אוהבת להופעות שלהם. אלוהים, כמה התגעגעתי להופעות.
בשנייה שתום התחיל לשיר הכל חזר אליי, הצמרמורות, ההרגשות
בבטן, הדמעות והאמת.
אורית הייתה מדהימה כהרגלה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
בערך באמצע ההופעה תום שר את "לעוף" ואמר שהוא מקדיש אותו לכל
אלו שעוד לא מצאו את עצמם. עוד לפני שהוא התחיל לשיר התחלתי
לבכות. בן שם לב לזה (כן הוא בא איתי) וחיבק אותי חזק, ככה
מאחור. לא יכולתי להפסיק. תן לי לחייך, להיות מוקף, ותן לי
להפסיק הכל עכשיו. למד אותי למות, תראה איך שאלמד.
אלוהים, כמה אמת. לא יכולתי להפסיק לבכות. לא משנה כמה הוא
חיבק אותי וכמה הוא השתדל, הדמעות שלי כאילו קיבלו אישור מיוחד
לצאת. לא היה אכפת להן בכלל מכל החמש מאות אנשים שהיו שם איתי.
השיר הבא היה "טיפה בים". לא יכולתי יותר, ביקשתי מבן שיביא לי
משהו לשתות ופשוט התיישבתי על הרצפה. כל כך בכיתי. פעם ראשונה
שזה קורה לי בהופעות. תמיד הייתי מזילה כמה דמעות בשירים
שמרגשים אותי, אבל לא יותר מזה. טפטוף של טל, טיפה בים, חצי
גורל כתוב. ראשי מוטל. בורא עולם, למד אותי לעוף. הנה בא האור
שלנו כבר כאן. נפרדים עכשיו.
חייבים לעשות עם זה משהו.
אחרי ההופעה הלכנו אני ובן ברגל הביתה על הטיילת של יפו שם, לא
מקום מעורר הנאה ביום שישי בשלוש בלילה. אם לא יהרגו אותך
הערבים בטח תתקל באמצע באיזה קרב כנופיות. כיף חיים.
הגענו אליי הביתה ואמרתי לבן שאני שפוכה מעייפות. נתתי לו
נשיקה ונכנסתי הביתה. לא הצלחתי להרדם. ניסיתי לכתוב וזרקתי כל
טיוטה אפשרית לפח, קימטתי דפים, התעצבנתי ונמאס לי.
שמתי "היהודים 2" במערכת להרגיע את עצמי קצת. למרות שזה הדיסק
הכי רועש שלהם, הוא מרגיע אותי. באיזשהו שלב בין השירים "תעזור
לי" ל"טיפה בים" נרדמתי. קמתי בבוקר. בבוקר, בשתיים עשרה וחצי,
ואמא משום מה הייתה בבית. אמרתי לה בוקר טוב ושאלתי בעניין
סיני. היא לא הייתה מוכנה לשמוע שום מילה. היא בחיים לא התנהגה
ככה.
"למה לא אמא?"
-"החופש הזה, יקירתי, את לומדת! שמעת? אין סיכוי שלבת שלי יהיו
נכשלים בתעודה!"
-"נו, מה זה קשור בכלל? החופש מספיק ארוך! אנחנו נוסעים לארבעה
ימים!"
-"אין שום סיכוי! את לא נוסעת וזהו. סיימנו שיחה."
-"אפילו לא התחלנו אותה. הסברי לי מה כואב לך שאני אסע?"
-"אל תתחצפי אלי, שמעת?! את לא נוסעת. בכלל אני ואבא של
מתכננים ב12 לטוס לחו"ל וצריך שמישהו ישאר עם גל. הוא לא יכול
להיות לבד בבית."
-"אני חוזרת ב13. הוא יכול יום אחד להיות אצל סבא וסבתא, אני
אבוא לקחת אותו משם."
-"יעל, שמעת מה אמרתי?! את לא נוסעת ונגמר הסיפור."
-"אחר כך את שואלת למה אין לי חברים, נכון? בגללך!"
-"את לא תתחצפי אלי, שמעת?"
ואז הרגשתי סטירה. פעם ראשונה בחיים שלה שהיא מרימה עליי את
היד, הייתי בשוק. לא בכיתי כי אני כבר לא מרגישה כאב פיזי, זה
כבר לא משנה לי, לא נשארו לי מילים. הנסיעה לסיני הייתה
מתוכננת לעוד שבוע, אבל באותו לילה התחננתי לטל שנקדים אותה.
קבענו לעוד שלושה ימים. בימים האלה התנהגתי כמו רוח בבית של
עצמי. שלושה ימים לא החלפתי מילה עם אף אחד. עשיתי הכל נורא
בשקט, בלי שישימו לב אלי. כמעט לא יצאתי מהבית, בכלל מהחדר. כל
היום ישבתי וכתבתי. היה בי פתאום המון צורך לכתוב, להוציא על
הדף הכל.
תכננו לעשות סוף שבוע ארוך בסיני ולהתחיל להדרים ביום רביעי
אחרי הצהריים, כדי להיות כבר בחמישי בבוקר בסיני. לקחתי תיק
בלי יותר מדי בגדים ועם כל הקלסר שלי של השירים. לבשתי את
הבגדים שאני הכי אוהבת, גופיה שאנטית סגולה ששחר קנה לי
ומכנסיים מתרחבים שחורים, שמתי עיפרון שחור שהדגיש את העיניים
הירוקות שלי, שממבט שלי היו כבויות מאי פעם, ואמרתי לאמא שאני
ישנה אצל טל כי אבא שלה בבית חולים. היא אמרה שאני אמסור
איחולי החלמה ושאשתדל לחזור מהר הביתה, כי אנחנו צריכות לדבר.
הנהנתי בראש ויצאתי לכיוון התחנה המרכזית. בן וגלעד כבר חיכו
לי שם וטל הלכה לברר סידורים אחרונים על כרטיסים חזור הביתה
וכאלו. היא שאלה אם להזמין לי גם, אבל אמרתי לה שאני אעשה את
זה כבר בדרך. אמרתי שחבל על הזמן.
לקחנו אוטובוס לאילת, אבל ביקשתי שנעצור באיזור עין גדי ומשם
ניקח אוטובוס שוב יותר מאוחר, כי אני רוצה לפגוש חברה ממש טובה
שלי שלא ראיתי המון זמן. אף אחד לא התנגד. גם ככה החושות
שהזמנו היו לרשותנו רק מחר בבוקר, ככה שזה היה אפילו בסדר אם
נתעכב קצת.
כולם ישנים עכשיו. עברנו לא מזמן את באר שבע ואני לא מסוגלת
להירדם. אני מנסה לשמוע היהודים אבל לא מתחשק לי. פעם ראשונה
שלא מתחשק לי. אני יושבת ומסתכלת על הנוף, עוצמת עיניים
ומסתכלת על הנוף ומרגישה כל כך בלאגן בראש, בפנים.

התחנה של עין גדי התקרבה והערתי את כולם. בקיבוץ עצמו יש מקום
מגניב כזה שאפשר לשבת בו, כמו אוהל בדואי גדול כזה עם נרגילות
ואוכל טוב. אמרתי לכולם שאני מעדיפה שישבו פה ויחכו לי, כי אני
אתעכב קצת. הסברתי להם שהחברה שלי גרה ליד השמורה בכלל, שמורת
עין גדי, איפה שיש את נחל דוד. היא מתבודדת כזאת וכל השבוע היא
גרה שם ורק בשבתות היא באה הביתה לקיבוץ. בן קצת התנגד ורצה
לבוא איתי. נתתי לו נשיקה ענקית ואמרתי שאני חוזרת תוך פחות
משעה. נראה לי הוא היה מבסוט מהנשיקה ואמר שעכשיו הוא רגוע
ושהכל בסדר.
הלכתי ברגל לשמורה. השעה הייתה כבר סביבות שמונה.
אני יושבת כאן במקום הכי מדהים בעולם, לדעתי, בשמורה הזאת שכל
כך אהבתי לבוא אליה כשהייתי ילדה, ומסתכלת על הנוף. אני יושבת,
בעיקרון, מעל המפל, שנייה לפני שהוא נופל למטה וההרגשה כאן
מדהימה. אני רוצה להשאר כאן לנצח, אבל מפחדת ואני לא יודעת מה
קורה ומה הולך כבר ונמאס לי ושוב אני בוכה. נמאס לי כבר לבכות,
נמאס לי בכלל.
אין לי פה חברה, באתי להיות עם עצמי, פעם אחת ויחידה, פעם
אחרונה.
הפעם, אמא, זה באמת מכתב התאבדות.

יעל להב נמצאה ללא רוח חיים לאחר שקפצה אל מותה ממעלי מפל נחל
דוד, ביום רביעי ה10.7. גופתה נמצאה רק יום למחרת, כאשר עבר
פיקוח שמורת הטבע. חשוב לציין כי חבריה של יעל שהו באותה העת
בקיבוץ הסמוך עין גדי והזעיקו את צוות החילוץ כאשר יעל לא חזרה
לקיבוץ לאחר שאמרה שהיא הולכת לבקר חברה. במעלי המפל נמצא תיקה
של יעל ביחד עם קלסר עב קרס ובו שירים וסיפורים מפרי עטה וכן
סיפור המגולל את חייה שהתגלה מאוחר יותר כמכתב התאבדות אחד
גדול. עד הוצאת העיתון לא הצלחנו לקבל תגובה מהמשפחה.

זה לא מבוסס על סיפור אמיתי, לכל התוהים, הכל במוח המעוות
שלי:-)
תודה על כל האנשים שמהווים השראה לכל מה שאני כותבת
האנשים שיצא לי להתדווע אליהם והם אליי שיחות מלאות אמת וכאב
תודה עליכם.