היא התעוררה בבוקר,
פקחה את עיניה לצלילי המוזיקה,
אפשר לראות את רגע הכאב,
רגע ההבנה, הידיעה.

היא עברה עוד לילה,
היא עדיין בחיים,
יוצאת מהמיטה,
נשמתה בכאבים.

חושבת על הכול,
שוב ושוב,
לחברים כבר לא אכפת,
זה נושא כאוב.

אופליה מתלבשת,
מסדרת את השער,
חושבת על המוות,
נעשה קצת מאוחר.

ואופליה לא יודעת,
אופליה לא מבינה,
שלפה היא לא שייכת,
שפה אין לה מטרה.

והחברים רק מתגרים,
לא מקשיבים לדבריה, ולא מבינים את צרותיה.

ואופליה מתיישבת באוטו,
מרגישה שקשה לה לנשום,
ונוסעים כרגיל לבית ספר,
כי ככה נסיכות חיות היום.

בבית הספר אף אחד לא מקשיב,
ואת כאבה אף אחד לא שומע,
והכעס והעצב והזעם,
את ליבה הקטן הוא קורע.

ואופליה כבר יודעת,
אופליה כבר מבינה,
שלפה היא לא שייכת,
שפה אין לה מטרה.

ואופליה עולה לגג,
כי הכאב הוא מחריש אוזניים,
צועדת לעבר הקצה,
ופתאום עוצמת עיניים.

'אני אעוף' כך היא אומרת,
'אעוף רחוק מכאן'
'אעוף לאן שהכל בסדר'
'אעוף רחוק מהעולם'

ואף אחד לא רואה,
ואף אחד לא שם לב,
ואופליה צועדת לעבר הקצה,
רוצה להפסיק את הכאב.

ואופליה יודעת,
אופליה מבינה,
שלפה היא לא שייכת,
שפה היא לא תמצא מטרה.

והקצה כל כך קרוב,
ואופליה לא רואה,
והחיים נמשכים רגיל,
כאילו ששום דבר לא קרה.

ואופליה מגיעה לקצה,
ופורשת את ידיה לעוף,
ופתאום נשבר סדר העולם,
"משהו על הגג, משהו כסוף."

אופליה בוכה לה בשקט,
וכולם רצים מתחתיה,
ולפתע, יש לבנה מושטת אליה.

והיד לוקחת את אופליה,
ופתאום כל הרעש נדם,
לובשת חלוק לבן,
וכל הכאב... נעלם.