יום אחד לא מזמן ובהפתעה
ניגשה אליי "אחותי היקרה"
ואת הפה פתחה.
מילה אחר מילה
אות אחר אות
בחוזקה ביתרו את ליבי
לחתיכות קטנות
מיליוני רסיסיי כאב
מאז בתוכי
הדמעות מאכלות כבר את עיניי
הכאב צורב עד בלי די.
כאוד שנותר חרוך ואכול מן האש המאכלת
כך מאכל בי הכאב שלא עוזב.
כך את הלהב בליבי הותירה
ואת גופי ונשמתי ללא חיים השאירה.
את הכאב צרבה עמוק בתוך עורי וחיי
כקעקוע שחור וענק
שלא אשכח.
שרק אזכור כי לא קיבלה
מה שרצתה ולכן
לשארית חיי אסבול
ולעולם לא אראה אור.
"אחותי"...