מבוסס על אגדה קלטית

העובדות בסיפור מורכבות מעדויות שנאספו ונבדקו בידי תחקירן של
אחד העיתונים הגדולים. הם מעולם לא פורסמו, וכנראה גם לא
יפורסמו לעולם.
מרי היתה אשה קשת-יום, שחיה עם ילדה היחיד בדירה דחוסה
בבניין-שיכון בשכונה פרוורית מרוקנת בשולי יער הבטון של העיר
הגדולה. מדי בוקר היתה משכימה קום, נוסעת באוטובוס המאובק אל
העיר, ומזיעה במשך שעות מול אשנב בסניף בנק גדול. לא ידוע מי
הוא אביו של הילד, אבל היא אהבה אותו וגידלה אותו במסירות של
אם דואגת שרוצה לראות את ילדה הופך לגבר. אולם היא ידעה שמשהו
לא בסדר.
שכרה של מרי הספיק רק בקושי עבור שקית הקניות הענקית שהיתה
גוררת במעלה המדרגות אל הדירה. הילד מעולם לא ירד לעזור לה,
אפילו לא כשכשלה על מפתן הדירה, שבורה מעייפות, עיניה טרוטות,
והקירות הופכים לעיסה מטושטשת של לבן ואפור מול מבטה המזוגג.
הילד רק ישב בכסאו, כסא-רתמה של תינוקות, ודרש אוכל. לפעמים
בכה, לפעמים בהה באוויר מולו במבט רווי-תוכחה על כך שנאלץ
לחכות כל היום לארוחה שלו. המצב הזה נמשך שמונה שנים; שמונה
שנים שבהן הילד לא גדל אפילו במילימטר, רק ישב בכורסת-הריתמה
שלו, ובלע בפיו הענק חסר השיניים אוכל מידיה העייפות של מרי,
עד שעיניו הגדולות, הדומות דמיון מטריד מדי לעיניהם של דו-חיים
המתגוררים מתחת לפני המים, היו נעצמות בהסכמה אילמת. מרי היתה
מאכילה אותו בכף, עוד ועוד ועוד ועוד, עד שהיה שבע, עוצם את
עיניו, ומתעלם מסביבתו, כאילו רק עתה התיר לשאר העולם להמשיך
בעיסוקו הרגיל. רק אז היתה מרי מקבצת את הפירורים שנשארו,
מכינה לעצמה ארוחה חטופה, ואז שוכבת לה מספר שעות בחשיכה, מנסה
להרדם ובין-לבין תוהה מה לא בסדר עם הילד, ומתי זה יסתדר.
יום אחד, הביטה מרי בייאוש על תור האנשים המשתרך לפני האשנב
שלה, ואז, לפני שעיניה חזרו למצמץ מעל טורי הספרות שעל השולחן,
היא הבחינה באשה זקנה שהופיעה מאי-שם מול האשנב. אף אחד לא
התלונן שהיא עקפה אותו בתור, אבל מרי היתה בטוחה שהיא לא היתה
שם קודם. הזקנה לבשה בגד דומה לחלוק ארוך וכהה, תיק מרופט תלה
ברישול על הכתף שלה, ושערה הפרוע הסתיר את רוב פניה המקומטות
והעתיקות.
"יש לך בעיות עם הילד?", חרחור עתיק בקע מגרונה המצולק של
הזקנה, מבעד לפה העקום וחסר השיניים.
"אה... כן... הוא רק אוכל... ולא גדל...", מרי כשלה בלשונה.
"זה לא הילד שלך. פיות רעות החליפו את הילד שלך. שימי לב טוב
לדבריי, ואומר לך בדיוק מה לעשות, כדי שתחשפי את התרמית, והילד
האמיתי שלך יוחזר." מרי המבוהלת, היתה מוכנה לנסות הכל, רק
שהילד שלה יתחיל להתנהג כמו ילד רגיל.
"בדרך הביתה, עברי במכולת וקני תבנית ביצים. כשתחזרי הביתה,
שבי ליד הילד, שימי לידך קערה, ותתחילי להכין חביתה מקליפות
ביצים: שברי את הביצים, את הקליפות שימי בקערה, ואת החלמון
והחלבון תשפכי. תדאגי שתהיה לידך סכין גדולה ומושחזת, ואל
תהססי להשתמש בה. את יכולה לעשות את זה?"
"אה... כן...", מרי לא הספיקה לנסח את שארית המשפט, כשמולה כבר
ניצב בחור מיוזע בגופיה, ודרש את תורו "גברת, את חולמת כאן כבר
חמש דקות. אם לא תביאי לי כסף אני שורף הבנק".
מרי שבה הביתה ברגליים קלות יותר מאשר בכל השמונה שנים
האחרונות. היא טיפסה במדרגות חדורת-אומץ, ורק לפני הקומה
השלישית, בה גרו, האטה את צעדיה ונתנה לחששות, ובעקבותיהם לפחד
המשתק מפני הבלתי-נודע, מפני היצור הלא-אנושי שגדל מעבר לדלת
המתקלפת, במקום ילדה האמיתי שהוחלף על-ידי כוחות שטניים, לחדור
את תוך נפשה העייפה.
אך כשפתחה את הדלת, ושמעה את קולו של הילד הדורש "נו כבר, איפה
האוכל??", חזרה אליה הנחישות. קולה החורק של הזקנה הדהדו
בראשה, כשהיא טמנה סכין-מטבח ארוכה בכיס שמלתה, ומול עיניו
הגדולות, המטרידות של הילד, שבחנו כל תנועה שלה בלי למצמץ,
הוציאה מהמקרר מספר ביצים וסידרה אותם בשורה על השולחן, ליד
קערה גדולה.
ידיה של מרי רעדו קצת כששברה את הביצה הראשונה, השליכה את
הנוזלים המזינים בצבע לבן וצהוב, והניחה את הקליפה בתוך הקערה.
אחרי פעמיים שעשתה את אותה הפעולה, קיבל גופה את האומץ שמעניק
ההרגל - אבל פניו של הילד התעננו וחוסר-נחת נשקפו מהם כמו
קרום-עבש המתפשט על פני הלחם.
"מה את עושה?", דרש הילד לבסוף. מרי גייסה את כל השלווה
וקור-הרוח שיכלה בשביל התשובה:
"אני מכינה חביתה מקליפות ביצים", אמרה, כאילו זה היה הדבר
הטבעי ביותר בעולם, המאכל האופנתי ביותר בבתי-הקפה האלגנטיים
שבהם מעולם לא ביקרה.
"אני במקום הזה עוד מאז שהעיר הזו היתה גבעות חול על שפת הים,
ועוד לא ראיתי שמבשלים חביתה מקליפות ביצים!"
זה היה הקול הנורא והלא-אנושי ביותר שמרי שמעה אי-פעם, או
שתשמע עוד בעתיד. עתיק, עמוק, סמכותי ורווי-שנאה ובוז לכל מה
שסבב אותו, אם לא נועד כדי לשרת אותו. הזעם והדרישה טענו את
חלל החדר, כמו עננים טעונים בחשמל לפני סופת ברקים.
אינסטינקטיבית, מרי שלפה את הסכין שלה ונפנתה להגן על עצמה
מפני היצור המגודל שישב בכיסא-התינוק. הלהב רעד באוויר כמה
שניות, ואז עיניה של מרי ראו שבמקום הדבר המעוות, שהחיים הם
קללה עבורו, ישב בכיסא תינוק צמוק, לוטש עיניים תמימות ואוהבות
באמו, פרצופו העגול מחייך חיוך תינוק חסר-שיניים וידיו הקטנות
מגששות, תרות אחר מגע אמהי מפנק. זה לא היה היצור הזללן
והלא-אנושי שמצץ את כוחה וחייה במשך שמונה שנים: זה היה הבן
התינוק האמיתי, האוהב שלה!
מאושרת שילדה הוחזר אליה, מחשבות הודיה לזקנה המסתורית נמהלות
בשמחה שהיצור המוחלף סולק ובנה הוחזר לה, כדי שתוכל לגדל אותו,
הפעם באמת, נפנתה מרי לשולחן כדי להניח עליו את הסכין, ולחבק
בפעם הראשונה את בנה האמיתי, שסוף סוף יוכל להחזיר לה חיבוק בן
אוהב ולהעניק לה תמורה על אהבת-האם חסרת-הקץ שלה. היא לא ראתה
את האשליה המתפוגגת מאחוריה, גם לא את היצור המזנק מכסא-הרתמה
שלו וקורע בציפורניו המכושפות את בשרה מעל גבה,  ניזון מגופה
בפעם האחרונה לפני שיסתלק, כשהוא מותיר מאחוריו רק את העוני
והמסכנות שבהן חיה מי שחשבה שהיא אמו, ועתה הפכה לעיסה של בשר
מדמם תחת מלתעותיו הרעבות.
אחד השכנים שמע את הצעקה הקצרה שהספיקה מרי להשמיע. כשפרצו כמה
בחורים מהשכונה את הדלת, מצאו רק את גופה של מרי, קרוע לגזרים
בין חורבות המטבח שלה, המרכז של הדירה הדלה בה העבירה את חייה
בבדידות מוחלטת, לצד ילדה האהוב שאותו מעטים מהם ראו אי-פעם.
"פיצוץ כתוצאה מתקלה במכשיר-חשמל ביתי" קבע המומחה המשטרתי
המבולבל, שלא הצליח להסביר בשום צורה את קליפות הביצים הרבות
שנחו על הריצפה בין שבריהם המנופצים של כלי המטבח והמכשירים.