יוני 1982
לבנון.
גזרה מזרחית.
לילה.
הפלוגה צועדת בתוך ואדי, בדרך לתפוס יעד מעל כביש בירות דמשק.
אני לא אתם. עקב כישורי כנהג נגמש והעובדה שיש לי רישיון על
הכלי הנ"ל שלחו אותי עם מחלקת הפינוי הגדודית לסייע בפינוי של
פצועים מקרב לא מוצלח. בא לי לבכות. החברים הכי טובים שלי ואני
לא איתם. אחר כך, שוכח הכל. מכניס את הנגמ"ש למקומות שהיצרן לא
היה מאמין שהוא יכול לנסוע בהם, ומתפקד כחובש בשלב העמסת
הפצועים. קשה.
הפלוגה צועדת בחוד מוגבר. בחוד הולכים בין השאר ח', החייל הכי
טוב בצה"ל עד היום, (בן 48 ועוד עושה מילואים בחי"ר, והכל),
אייל, קצין צעיר ולימים המ"פ, וא. א הוא מאגיסט, למעשה
אנאלפבית. בשכונה שלו לא נהוג ללכת לבית ספר. גם לא לעבוד. היה
בגולני בגיוס מאו מאו ובא אלינו למילואים. גם ח' עם מאג. משמאל
הולך אלי, סמל המחלקה. בקנה - פצצת ררנ"ט.
פתאום נשמע פיצוץ. אלי נופל. כולם בהלם חוץ מהחוד. א פולט קללה
בערבית, וגומר את התוף בצרור אחד ארוך קדימה. אייל וח' מזהים
משהו על הגבעה מימין. אייל נותן פקודה ושניהם מסתערים. יורים
הרבה אבל לא פוגעים בכלום. אולי כי אין שם אף אחד.

מתארגנים. פותחים אלונקה, מפנים את אלי לנקודת חבירה עם
נגמשים. רק למחרת מתברר כי הפינוי התבצע מתחת למפקדה סורית,
והחיילים שם פשוט לא קלטו שזה צה"ל. א מתמנה להיות מלווה
הפינוי. ד הוא הנהג. נוסעים מהר, מגיעים לבית חולים שדה. הרופא
הממיין טוען שאין מה לעשות, ואלי ימות תוך כשעה.
א הוא אנאלפבית. לא יודע מה זה דוקטור, גם לא מעניין אותו. מה
זה אחים לנשק הוא יודע. את זה לימדו אותו בגולני.
א דורך את הנשק ומודיע שאם אלי לא עולה עכשיו על מסוק, הוא
הורג את כל הרופאים ולא איכפת לו לשבת בכלא. כבר ישב.

הרופא לא מתווכח עם הטיעון המשכנע הזה, ואלי עולה על מסוק.
אחרי שבוע אני יוצא הבייתה, ונוסע לרמבם. אלי שוכב חסר הכרה.
לידו אשתו, בחודש חמישי להריונה. בגיוס סיפר לי איך חגגו
כשנכנסה להריון. אני רוצה לבכות. אשתו של אלי אומרת לי - דבר
איתו, הוא שומע.
אני אומר: אלי, אחי, והוא פותח עין אחת.
המחלקה משתגעת. רופאים רצים לראות את הנס.
אחר כך שיקום. בית לוינשטיין.

יש להם היום כבר שלושה ילדים. הוא חי. לרוב מתפקד.